שם הסיפור שהיה ומשמעות המילה
"להיתראות"
יומיים לפני כיבוש החרמון על ידי חיילי גולני קיבלתי ויזה לנסוע לחניון העליון שבבניאס שם
היה שטח ההיתארגנות של חטיבת גולני . היתייצבתי בפני רס"ן ארווין לביא הסמג"ד
(לימים מח"ט גולני ואחר כך תת אלוף ארווין לביא מפקד אוגדה36 ).
הקיצר אומר לי ארווין תעמיד את האוטובוס בשולי הימני יגיעו עוד מעט עוד מספר אוטובוסים ואז נדע מה לעשות לך לאכול ולישון בינתיים .וכך עשיתי ישנתי בספסל האחורי של האוטובוס . למחרת קמתי מהשינה לרעש ההמולה שהיתה מבחוץ ואני רואה חיילים רבים חלקם רק מיתעורר ויוצא משקי שהינה שבשטח חלקם כבר לבושים חגורים ולאט לאט הם מסתדרים להם במסדר לבידוק ציודים ובסיום עולים לרכבים .
כן היתה קצת ערבוביה וקצת בלגן אבל בסוף הכליסתדר.
קיבלנו פקודה לנסוע אחרי רכב מוביל ויאללה לטיפוס לכיוון החרמון דרך קלעת נימרוד הנסיעה היתה לא הכי קלה משום המתח ששר בתוך האוטובוס כמעט שלא נשנמעו דיבורים בין החיילים וכך אנו חולפים בכביש התחתון מתחת לקלעת נמרוד בואכה מג'דל שמאס הרכב המוביל עצר והחיילים קיבלו הוראה לרדת מהאוטובוסים .לא רק אוטובוסים הובילו חיילים כי אם גם קומנדקרים משאיות וג'יפים . והנה האוטובוס היתרוקן מיושביו
ורוב החיילים כשירדו מהדלת הקדמית פלטו מילה אחת .
"להיתראות".
לצערי הרב רבים מהחיילים שאמרו "להיתראות" לא זכו לממש את הברכה שבירכו .
אכן כמה משמעות יש למילה השגורה בפינו ביום יום
"להיתראות "

עזרא שנזכר וכואב.

עזרא/חברים
אני הייתי תלמיד בזמן המלחמה נשלחנו לסייע במיפעל לתחמושת
אח שלי כמפעיל טנק חילוץ היה במלחמה זו ואני זוכר את החרדה שהיתה במשפחה כפי שהיתה בכל משפחה

אני קורה את הסיפורים פה בפורום ובעיתונים וזה מחזיר אותי לתקופה שבה אותם אנשי מילואים שהיו במלחמה שרתו אצלי במילואים .
חברה מגובשים ופשוט הראו לנו מה זה חברים .
אולי היינו מקצועיים יותר כי הטכנולוגיה שונה אבל כח ההישרדות שלהם למען היחד ,הנתינה ,כח האילתור באו לידי ביטוי בכל רגע.
הינו מצפים להגיעם למילואים כמו חמצן לא לעבודה אלא לשמוע את מה שיש להם לספר על אותה תקופה

פתחתי את השרשור בשיר תקווה של נעומי שמר "ואולי"

אינני יכול שלא להיזכר בשירו של חיים חפר שבו ישנה הבטחה שעדיין לא קוימה



המלחמה האחרונה

ביצוע: יהורם גאון
מילים: חיים חפר
לחן: דובי זלצר

בשם כל הטנקיסטים ופניהם המאובקות
אשר עברו את כל האש והשחיקות,
בשם הימאים אשר פשטו על הנמלים
ועינהם כבדות ממלח וגלים.

בשם הטייסים אשר פרצו אל קרב זועם
ונצרבו באש טילים ואש נון מם.
בשם הצנחנים שבין עופרת ועשן
ראו אותך, כמו מלאך, מעל ראשם.

אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה
שזאת תהיה המלחמה האחרונה.
(אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה
שזאת תהיה המלחמה האחרונה)

בשם התותחנים אשר ברסק הפגזים
היו עמוד האש לאורך החזית,
בשם חובשים רופאים שבנפשם ומאודם
החזירו רוח וחיים, השיבו דם.

בשם הקשרים אשר קולם קרע לילות,
בשם כל הגייסות והחילותאני מבטיח לך ילדה... ,
בשם כל האבות אשר הלכו לקרב נורא
ושרוצים לשוב אלייך חזרה -

בבוקר סגרירי קר קור כלבים כאשר כל האיזור לבן משלג
ואני ספון מתחת לשמיכה החמה מעיר אותי מ"פ מפקדה בקונייטרה ואומר לי .נהגוס ,יאללה תתחיל להיתעורר קיבלנו פקודה לנסוע לחאן ארנבה במובלעת הסורית צריך לבצע משימה ולקחת חיילי מילואים של התותחנים . הצצתי מבעד לשמיכה כלא מאמין מה פתאום עכשו בקור העז לקום ממיטה חמה כאשר במרכז החדר דולק לו התנור המחמם .שאלתי האם אתה רציני ?ואומר לי הקצין הצעיר כן ממש אני רציני חייבים לזוז .נו טוב אמרתי יאללה אני קם רק שיכינו איזה כוס קפה קטן .
קמתי שטפתי פנים במים קרח היתלבשתי ויצאתי מהחדר ללכת לאוטובוס .ומה אני רואה שהאוטובוס קבור בשלג מעל לגובה הגלגלים ואני עדיין בפתח המבנה בכלל לא ירדתי לשטח .חיכיתי לקצין שיגיד לי איך נוסעים ככה והוא מתעקש ואומר אין ברירה חייבים לזוז .יעני מימש את הקלישאה היכן שיש צבא אין היגיון .הזמנתי את הקצין שיעלה לאוטובוס לפני שאני מניע אותו ורק שיגיד מה לעשות .ראה שלמעשה דבריו אינם היגיוניים חזר בו ושלח אותנו לישון .וכך לא יצאנו מהחדרים במשך שלושה ימים עד הפשרת השלגים .
לאחר ההפשרה צריכים לראות את הסללומים שעשו המכוניות כולל האוטובוס שנהגתי בו שהרי רובינו אין לנו ניסיון בנהיגה בשלג כל ברקס הכי קטן הגלגלים ננעלים והרכב עושה מה שבא לו .

הגענו לחאן ארנבה שם חיכו לנו חיילי מילואים של התותחנים שהיו צריכים להישתתף במשימה של חיילי הנדסה מילואים שגם עולים לאוטובוס .
פתאום ליבי עמד מלכת איש מלואים מזוקן ומלוכלך עולה לאוטובוס וכולי היתרגשות .האיש לא אחר מגיסי בעלה של אחותי שזמן רב לא ניפגשנו נפלנו האחד צווארו של השני
וההיתרגשות היתה בשמיים .
והנה לנו הוכחה ששוב העולם פיצפון .
כן זו עוד חוויה שנזכרתי בה מימי מלחמת יום כיפור .

עזרא

יוסי יקירי
חס וחלילה ואני חוזר ואומר חס וחלילה אם יחזור המצב שבו היינו ביום כיפור שוב ניהיה כולנו יותר נחושים .
כל יפיי הנפש המשטמטים למינהם שבמקום לקחת רובה ביד יוצאים עם שלטים לא יזיזו ולא ישפיעו .
הסוד הכמוס של עם ישראל שבזמן שהוא מרגיש בסכנה גופו הופך להיות כגופו של הדורבן שמתעגל ומייצב את קוציו להגנה .
תראה לי איזו מדינה בעולם שעושים בה כל כך הרבה וועדות חקירה כמו בישראל ?אין חיות שכאלו .
זוכר מה עשתה רוסיה לגאורגיה זה לא מכבר מישהו שמע שהעמידו מישהו לדין .מה פתאום סגרו סווי'ץ והמשיכו כאילו לא קרה כלום ואת ההרוגים בכלל שכחו לספור.
לכן אני בטוח בדברי שאם חלילה ניצטרך לעמוד בניסיון נעמוד כולם כגוף איתן ללא פחד מאף מאיים .
כמובן שזו דעתי האישית שכך צריך להיות.

יום טוב עזרא
מאחל שיהיה שלום כבר עבור נכדינו .נכון סבא יוסי ?

אז הופתענו
אך הנחישות בקרב והחוסן הלאומי ניצח
אם היו מחדלים והיו כאלו אז הערך המוסף שהיה לעם שלנו כיסה עליהם

האם הופקו הלקחים?
האם אפשר לישון בשקט?
אנו חיים בתקופה כזו שאומרים --יהיה בסדר אל תדאג חיים רק פעם אחת
הקומבינה שולטת
מדי שנה המוטיבציה לשרת יורדת
היו רגעים שחשבו הנה השלום בפתח וקיצצו עוד ועוד

כן חברים צריך תמיד לדאוג עדיין לא הגענו למצב שאפשר לישון בשקט

מלחמת יום כיפור תפסה אותי כמו רבים בהפסקת התפילה בבית כנסת בשעה שהלכנו הביתה בחיפה לנוח קצת מהצום . והנה אני הולך עם אבי ז"ל לאורך רחוב החלוץ בחיפה
ורואים מכוניות צבאיות שועטות במהירויות בכבישים ולא מבינים כלום .בפינת אחת הרחובות עמד רכב צבאי מנוע עובד ונהגו ממתין למישהו שירד מביתו . היתקרבנו לנהג ושאלנו למה הנסיעות האלה ביום כיפור והנהג בהיתרגשות אומר פרצה מלחמה ומגייסים מילואים ומחזירים את אלה שיצאו לחופשה .
הגענו הביתה ואני מבלי לחשוב הרבה לקחתי את פנקס המילואים שהיה חדש לגמרי סך הכל חמישה חודשים משוחרר מהסדיר ורצתי כמו אחוז תזזית לעבר משרד הקישור ברחוב עצמאות בעיר התחתית .אך הגעתי למקום כבר שהיה גדוש ומלא באנשים חלקם על מדים חלקם באזרחי וכולם מנופפים בפנקסי המילואים לעבר הפקידות שהיו במקום .
על דחיפות אין מה לומר גם מהלומות הוחלפו שם והכל להיתקרב כמה שיותר על מנת לקבל צו הצבה . תורי הגיע בערך בשעה שש בערב ולדאבוני שולחת אותי הקצינה הביתה להיות בעתודה כי כרגע לא מגייסים חבלנים (כן הייתי מש"ק חבלה) .
ואני שיש לי מקצוע לא גייסו על אף שאמרתי שמעבר לחבלן אני גם לוחם אבל לא עזרו לי כל תחנוני .
חבול ומבוייש עזבתי את המקום ונכנסתי הביתה בשקט והמון עצבות תפסה אותי כשהרמתי טלפונים לברר מה קורה עם שאר חברי מגרעין הנח"ל היסתבר שאת חלקם כן גייסו ואני ספון בביתי .
למחרת נתגלגל לידי עיתון ידיעות אחרונות ובו מודעה קטנטנה שדרושים בעלי רישיונות ג' להסבה לנהגי אוטובוס שחברת אגד מכשירה בכרמל שבחיפה .
טיק טק עליתי לאוטובוס לכרמל וניגשתי למשרד של אגד . בו במקום היינו כבר כעשר בחורים יצאנו לשיעור בנהיגת אוטובוס . כל אחד נהג בערך חצי שעה .
לחלק אמרו שלום ותודה ולחלק אמרו תגיעו מחר .ולי היתמזל מזלי והגעתי למחרת
לאחר שיעור של שעה בערך קיבלתי רישיון זמני לנהיגת אוטובוס הציבו אותי בתחנת אגד בת גלים לתדלק אוטובוסים . ותוך כדי לקבל ניסיון בנהיגה . כל היום נסעתי לתידלוקים מנוה שאנן לחיפה מרכז מאחוזה לחיפה מרכז וכך הרגשתי שיש לי מיומנות בנהיגה. ביום חמישי שהוא היום השישי למלחמה שלחו אותי לג'למי לקחת חיילים לרמת הגולן . שיירת האוטובוסים יצאה לדרך כאשר יש רכב צבאי בראש השיירה וכך אנו נוסעים לנו עד לאיזור צמח ששם היה שטח היתארגנות עצום וכמו בירי קטיושות שילחו את האוטובוסים כמעט מבלי להיתעכב אל עבר דרום הרמה .
לפנינו נסעה שיירת הספקה דלק ותחמושת . אך פניתי ימינה והתחלתי את הטיפוס לרמה הישתרר שקט באוטובוס והס נפל על כולם .וככה אנו עושים את דרכינו בשיירה של חמש עשרה אוטובוסים מגיעים לאיזור בני יהודה שבדרום הרמה והמחזה שניתגלה לעיננו כאילו איננו מאמינים עשרות או מאות כלי משחית נגמשים , טנקים , משאיות , של הסורים שרופים בכל עבר ורק הכביש שנראה ארוך ושחור הוא שמפריד בינהם . צמיגים מעלים עשן בכל עבר וריח רע של גופות חרוכים .
כמובן שדלתות האוטובוס והחלון האחורי היו פתוחים בזמן הנסיעה והנה מרחוק אני רואה מיגים יורים על תחילת השיירה שלמעשה הם ירו על שיירת ההספקה .עצרתי את האוטובוס ויחד איתי הקצין המלווה צעקנו לברוח מהרכב .יצאנו החוצה במהירות שיא
ותפסנו מחסות מאחורי כל קפל קרקע או רכב סורי שרוף . אני רצתי כמו שלא רצתי בחיי אולי מהר יותר מצבי צעיר ונשכבתי אחרי טנק סורי שרוף עד יעבור זעם .רק אנו הנהגים היינו ללא קסדות או משהו שישמור על הראש כי למעשה לא היינו חיילים אלה רק מסיעים אזרחים .ושוב השקט חזר כאשר רואים שבתחילת הטור יש עדיין עשן ובלגן אבל המרחק היה קצת רחוק אז נשארנו באיזור האוטובוס . תוך כדי מבטי לצדדים אני רואה קצין סורי
שוכב מת מחוץ לטנק כאשר פניו על האדמה והקלצ'ניקוב שלו קשור לגופו ברצועה . החלטתי שאני חייב לקחת שיהיה לי נשק אבל מצד שני חשבתי שאולי הוא מילכד את עצמו עם איזה רימון שתפוס לו מתחת לחזהו ? חיפשתי חתיכת חוט קשרתי לחגורתו תפסתי עמדת מיגון מאחורי הטנק ומשכתי .הסורי חוץ מלמות לא עשה כלום שיחררתי את הנשק קלצ' קת מתקפלת חדש דנדש שהיה צמוד לגופו שהספיק להיתנפח בינתיים וגם לקחתי את החגור שלו שהיו בו שני פאוצי'ם ומספר מחסניות .
לאחר קריאתו של הקצין לכנוס לאוטובוס חזרתי להגה בתוספת של נשק שלל שליווה אותי בערך שמונה חודשים .

כן זו היתה הפגישה הראשונה שלי עם המלחמה הארורה .

אולי בזכות זה שהייתי נהג אוטובוס יצא לי להכיר את הצפון והדרום יותר מהרבה אנשים
היו יחידות הנדסה למשל שצורפתי אליהם בקוניטרה שגיליתי לחבר'ה שאני חבלן העסיקו אותי כאקסטרה גם נהג וגם שולה מוקשים . לאחר שלושה שבועות כאשר כל שבוע היה מגיע למקום סדרן מאגד מחדש לנו ויזה במקום להמשך .(קראו לנו שבויים כי הויזה היתה מוגבלת לשבוע מכאן בא השם שבויים )הנה הגיע פקודה שהיחידה יורדת לנמל עדביה שבסואץ .
בדרך לתעלה הגענו לצומת פרקר הענקית ובכל כיוון עמדו מספר מכולות של תספוקת לשיירות שמגיעות על מנת להיתחמש (אני עכשו צוחק) וכן מכולות של פרודוקטים מנות קרב וכו' והכי הכי חשוב היו הסיגריות תתארו לכם כמויות של סיגריות שיצאו מהמכולות לעבר האוטובוסים אי אפשר לתאר כמובן שכל אוטובוס אפשר לומר הכפיל את משקלו רק מההספקה כמובן שבגדים חדשים מגבות תחתונים וגופיות חורף/קיץ .
וכך המשכנו לעבר היעד נמל עדביה שבסואץ .
.עליתי עם האוטובוס על גשר הגלילים המפורסם וזה לא היה הדבר הכי נעים אבל אין ברירה חייבים להמשיך בעבודה . וכך מצאתי את עצמי אזרח במלחמה הארוכה .

דבר אחד לא עשיתי וזה לקחת מצלמה מי חשב בכלל על מצלמה .היו כמה כאלה שצילמו אותי על רקעים שונים פעם ברמה המושלגת ופעם בחום של סיני לאחר שאסרוק אותם גם העלה למזכרת .

היו ויש עוד המון סיפורים מרגשים שלעולם לא נישכח אותם . עד כאן להפעם

עזרא