פיתוח הנגב והגליל - מלחמה של המאה שעברה

אלברט לוי

פיתוח הנגב והגליל - מלחמה של המאה שעברה

אתמול התבשרנו על סנונית ראשונה בתוכניתם הגרנדיוזית של שרון ופרס לפיתוח הגליל והנגב ולעידוד ההגירה מהמרכז לפריפריה - תוכנית קליטה של 2,000 משפחות בדרום. התוכנית לפיתוח הנגב והגליל, בהשקעה של 17 מיליארד שקל בעשור הקרוב, בוודאי תעשיר קבלנים רבים ותספק עמדות כוח להרבה פוליטיקאים, אך מעבר לכך מדובר בבזבוז כספי ציבור והרס הסביבה. מדובר בסך הכל במחזור אחת התוכניות הגרועות שנהגו בישראל, ועדיף לגנוז אותה בהקדם.

בשנות ה-50, תוך מימוש חזונו של בן גוריון לפיזור האוכלוסייה ולכיבוש השממה, הוקמו יישובים רבים, בעיקר עיירות פיתוח בנגב ובגליל, ויושבו על ידי עולים חדשים. כך גזרה המדינה על אותם עולים וצאצאיהם חיים דלי הזדמנויות תעסוקה ופיתוח אישי, ויצרה מוקדי עוני מיותרים. "ההצלחה" של יישוב הפריפריה לא רק שגרמה עוול לרוב המתיישבים, אלא גם עלתה ממון רב למשלם המסים, שכן בניסיונות, הלא מוצלחים לרוב, לייצר באופן מלאכותי מקומות עבודה רחוקים מהמרכז, משאבים רבים ירדו לטמיון.

לאחר יובל של פיתוח, נותרו בנגב ובגליל ריכוזי עוני רבים, מלווים בעודף פיתוח סביבתי - אוצרות טבע ייחודיים נהרסו ללא הכר. כמעט לא נותרו פיסות נוף בגליל ללא בנייה ברקע, ואין סיבה טובה להאיץ את תהליך הרס הסביבה גם בנגב. מי שחפץ במגורים בחלום הישראלי - צמוד הקרקע - מוזמן לעשות זאת על חשבונו. המדינה, ראוי שתממן דווקא את השמירה על הטבע לרווחת כל תושביה.

אבל הבעיות הכלכליות והחברתיות, שלא לדבר על "המותרות" של איכות הסביבה, מתגמדות מול המוטיווציה המרכזית, שהיתה ונותרה "יישוב השממה" - או בעברית פשוטה, ייהוד הנגב והגליל ומניעת השתלטותם של הערבים בגליל והבדואים בנגב על קרקעות המדינה. מה רע בייהוד הנגב והגליל? רע, בעיקר מכיוון שזה יקר, אבל גם בגלל התרומה להרס ערכי הטבע הייחודיים. ב-17 מיליארד שקל ניתן לעשות הרבה יותר למען אזרחי המדינה: החל בהצלת חיים, דרך שיפור תשתיות תחבורה במרכז ובפריפריה, הגדלת תקציב הבריאות וצמצום זיהום האוויר, ועד הורדה בנטל המס, סתם כך לשיפור רמת החיים.

השאלה הרלוונטית היא מה טוב? ניתן לטעון שייהוד הנגב והגליל יתרום לצמצום ההשתלטות של האוכלוסייה הבדואית והערבית על קרקעות המדינה ויסייע בפתרון הבעיה הדמוגרפית ושמירה על הרוב היהודי בישראל. אבל קצב הילודה הגבוה של המוסלמים, ובעיקר הבדואים, שמסכן את הרוב היהודי בישראל וגם תורם לגידול בממדי העוני, לא יואט באמצעות ייהוד הגליל והנגב.

שרון ופרס עדיין ב"קרב" של המחצית הראשונה של המאה ה-20 - הקרב על כיבוש הקרקע. אך במלחמה על עתידה של המדינה היהודית, שדה הקרב השתנה. לא עוד דונמים, אלא בני אדם בעלי זכות בחירה. מי שחרד לעתידה היהודי של ישראל, כדאי שיחשוב על פתרונות בכיוון אחר לגמרי, בעיקר על הפסקת עידוד הילודה של אזרחיה העניים של המדינה, שחלקם הגדול אינו יהודי, ועל תמיכה בעידוד ההשכלה והרווחה בקרב אזרחי המדינה הערבים, צעדים שמובילים בדרך כלל לשינוי בדפוסי הילודה.

גם בעניין מניעת ההשתלטות על קרקעות ניתן לחשוב על מגוון רחב של אמצעים חלופיים. יישוב יהודים בנגב ובגליל - בניית עוד שכונות של צמודי קרקע, גדרות סביב חוות בודדים שחוסמות גישה למטיילים, כבישים מיותרים ותעשייה - הם פתרונות גרועים למדי. ניתן להגדיל את המשאבים לאכיפת החוק עשרות מונים בעלות נמוכה בהרבה, ובכך למנוע השתלטות לא חוקית על קרקעות. רצוי שבמקום לעסוק בפיזור אוכלוסייה, ישקיעו שרון ופרס מחשבה על שיפור איכות החיים בישראל, ויאפשרו לאזרח הישראלי להמשיך לעבוד ולחיות במרכז ולטייל בנגב ובגליל. מי שרוצה להעתיק את מקום מגוריו לגליל או לנגב, מוזמן לעשות זאת. רק לא על חשבון הציבור.

ד"ר עומר מואב הוא מרצה בכיר במחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית ועמית בכיר במכון הכלכלי-חברתי במרכז שלם
עומר מואב
הארץ

פיתוח הנגב והגליל - מלחמה של המאה שעברה

מי מחובר