מי רצה מהפכה חברתית ולא קיבל? מאת דניאל בן סימון -הארץ
בחירות 2006 היו משאל עם חברתי-כלכלי, שבו באו על עונשם האחראים הראשיים לטרגדיה שהתחוללה בארץ בשנים האחרונות כמעט כל השרים בממשלת שרון, כולל שרי העבודה בראשות פרס, היו שותפים להתנקשות הכלכלית של נתניהו. אך כולם הפילו עליו את האחריות כאילו היה ממשלת יחיד, כאילו הצעותיו לחסל את מדינת הרווחה התקבלו על דעתו בלבד. הוא שילם את המחיר. וגם מפלגתו. לא על קנאותה האידיאולוגית, כמו על הפקרותה הכלכלית תצלום: אלון רון
1. קיבעון
חודש לפני שהתמודד מול אריאל שרון בבחירות 2003, התייצב עמרם מצנע מול תלמידי תיכון בתל אביב. מאות צעירים המתינו למועמד העבודה לראשות הממשלה, ישובים על מדרגות אולם הספורט. כמו מטיף שמשווק את אמונתו, מצנע דיבר ודיבר, ללא הרף, כמעט ללא נקודות וללא פסיקים. במשך שעה ארוכה גולל את חטאיה של החברה הישראלית, והזהיר שלא ירחק היום והיא תשלם את המחיר על הפערים החברתיים, על החינוך הקורס, על העוני ועל אפליית הערבים והעולים החדשים.
התלמידים לא גילו עניין מיוחד. גם במרצה, וגם בדברים שאמר. האיש בא לבקש את אמונם כדי להנהיג את המדינה, אך הם הפגינו אדישות כמעט מעליבה. בתוך השיממון הגדול, נעמד אחד התלמידים על רגליו ושאל את המועמד שאלה ביטחונית. אז לפתע ניכרה בקהל התעוררות. "לא נכון מה שאתה אומר", הדף מצנע את נימת השואל, "אני לא חלש כלפי הפלשתינאים. הייתי אלוף בצבא ואני יודע מה זה להרוג. אם הפלשתינאים ישתוללו, אני אכסח להם את הצורה".
התלמידים יצאו מגדרם מרוב התלהבות. סוף סוף הצליחו להוציא את האיש המעודן משלוותו וקיבלו את ההתלהמות שרצו. רק כשהזכיר להם שהיה גנרל, עלה ערכו בעיניהם. הם אהבו את "לכסח"ומחאו מחיאות כפיים סוערות.
הצטרפתי לנסיעה במכוניתו אחרי ההופעה ההיא. מצנע היה המום והתקשה להסתיר את אכזבתו. שום נושא חברתי או כלכלי או חינוכי או ערכי או מוסרי, לא עורר את התלמידים. "יש בעיה גדולה", הוסיף, "האנשים לא רוצים לשמוע על הבעיות של החברה הישראלית. זה מאוד מוזר".
בבחירות ההן זכה אריאל שרון, המועמד
הביטחוני, בהישג גדול. 38 מושבים בכנסת, לעומת 19 למצנע.
אחרי שהתפטר מצנע מתפקידו והיה בדרכו אל מחוץ לחיים הפוליטיים, הירהר על אופיים המתעתע של הישראלים. "הקדמתי את זמני", ניסה מצנע לפענח. "לדבר על חינוך ואבטלה לא היה ?אין' בתקופה שהייתי מועמד. הם לא רצו לשמוע לי. עכשיו הכל השתנה".
2. התרסקות
דעיכת האינתיפאדה האיצה את המהפך שהתחולל בסדרי העדיפויות של הישראלים. שגרת החיים נהפכה לעיסוק המרכזי של הבוחרים. לא עוד ביטחון ולא עוד איך לדפוק את הפלשתינאים ולא עוד ההתנחלויות ולא עוד המתנחלים. בכל מקום הורגשה אווירת חירום. אלא שהפעם היא נשאה ניחוח חברתי, לא ביטחוני.
עוניים של הישראלים תפס כותרות. עיתונאים ופרשנים ומומחי דעת קהל נאלצו להתפנות מהתמכרותם לביטחון ולצבאיות, וגילו חברה ישראלית פצועה, חבולה, ענייה, שסועה, מוזנחת. ארבע שנים של חוסר תשומת לב משווע מצד מנהיגיה הפכו אותה לחברה כמעט חולה. במרכז תל אביב נבנו גורדי שחקים ראוותניים. בקרית מלאכי, 30 דקות נסיעה, נפתחו עוד ועוד בתי תמחוי. כמעט במקביל ובאותו קצב.
התעשרותם הפנטסטית של ישראלים רבים חשפה פערים כלכליים בלתי נסבלים. אפילו מוסדות פיננסיים בעולם נדרשו להתעללות של ישראל בענייה ובחלשיה ובמסכניה ובקשישיה. גם בנק ישראל החל לפרסם תחזיות מדאיגות על מצבן הנואש של השכבות החלשות.
לתוך סדר היום החדש נשאבו כל המפלגות וכל המועמדים. אריאל שרון החל פתאום לגלות עניין בעוני. כך גם אהוד אולמרט, חסיד הכלכלה החופשית, שהלך בעקבותיו. הפוליטיקאים הלכו לישון וגילו בבוקר ישראל אחרת שנפרשה לנגד עיניהם. האחראים הראשיים למצבה התחפשו למרפאיה. היה ברור שקולות הבוחרים הם שמטרידים את מנוחתם. לא חייהם הרעועים של מאות אלפי המסכנים ולא עתידם הקודר של ילדיהם.
3. נקמה
עוד בטרם נכנס למערכה הגדולה, ידע עמיר פרץ עד כמה שקעו חייהם של ישראלים רבים. בשלוש השנים האחרונות אירעה התנקשות כלכלית במקבלי הקצבאות, שהפילה אותם לקרשים. ממשלת ישראל בראשות שרון, ביוזמתו של שר האוצר בנימין נתניהו ובחסותם של שרי העבודה ובראשם שמעון פרס, הובילה מהלכים כלכליים שקירבו את ישראל לחברה דרום-אמריקאית. כמעט כל שרי הממשלה היו שותפים להתנקשות של נתניהו, אך כולם הפילו עליו את האחריות כאילו היה ממשלת יחיד, כאילו הצעותיו לחסל את מדינת הרווחה התקבלו על דעתו בלבד.
והוא שילם את המחיר. וגם מפלגתו. לא על קנאותה האידיאולוגית, כמו על הפקרותה הכלכלית.
בחירות 2006 היו משאל עם חברתי-כלכלי שבו באו על עונשם האחראים הראשיים לטרגדיה שהתחוללה כאן בשנים האחרונות. בשלושת החודשים האחרונים שמעתי אלפי קולות שהמשותף להם היה אחד: נקמה! הבוחרים ביקשו לנקום את השפלתם. האחרים הענישו את המדינה בכך שנמנעו מבחירה.
ברוב המקרים זו היתה הצבעה חברתית. באופקים - שלא נשאר בה כמעט כלום. לא מקומות תעסוקה ולא עתיד לדור לצעיר. וגם בבאר שבע, עיר ליכוד נוספת, שבה החברים נטשו את מפלגתם בזעם בגלל הכלכלה. אחד החברים בכה כשסיפר על המפגש השבוע של חברי המפלגה שאוספים אוכל כדי לחלקו לנזקקים. "בחיים שלי לא ראיתי שפל אנושי כזה", סיפר יוסי גלר. וכך גם בעכו ובאום אל פחם ובשגב שלום ובקרית מלאכי ובמגדל העמק ובנצרת ובבית שאן ובקיבוצים ובמושבים. כולם דיברו רק על עצמם ועל הירידה ברמת חייהם, וכולם שקעו בחיפוש נואש אחר תרופה.
"אני לא זוכר מצב כזה מאז שאני מאבטח את האירוע", סיפר קצין משטרה לפני שלושה חודשים, במהלך ההילולה השנתית של הבאבא סאלי. הוא שלח מבט רווי חמלה לעבר אלפי המאמינים, שרבים מהם נשאו שקיות אוכל. "פעם אכלו כאן, שתו ורקדו מרוב שמחה", סיפר. "עכשיו הם מביאים אתם שקיות אוכל מהבית. פעם היו מגיעים 100 אלף, עכשיו בקושי כמה אלפים כי אין להם כסף לנסוע באוטובוס".
4. תגמול
הבחירות האלה נשאו ריח של מהפך באוויר. ברגע שבו התהפכו היוצרות, וסדר היום האנושי זינק מעלה, היה ברור שהכל אפשרי. שהכל פתוח. אבל המהפך לא הושלם. הבוחרים הענישו במלוא החומרה את האחראים לפגעים החברתיים, אך לא תיגמלו ביד נדיבה את הלוחמים החברתיים. נתניהו קיבל את עונשו, אך עמיר פרץ לא זכה להגיע לנחלה. בעוד שבמקומות רבים בארץ, ובייחוד בערי הפיתוח, יצאה מפלגתו ראשונה, ביישובים ותיקים, ובייחוד במושבים ובקיבוצים, הגיעה למקום השני ולעתים השלישי.
במקרים רבים הצביעו הוותיקים נגד האינטרס המעמדי שלהם, בגלל זהותו של מועמד העבודה לראשות הממשלה. הנהנים הראשיים היו הגימלאים, שזכו מן ההפקר ועשו קופה יפה. בשום מדינה נורמלית לא מפקידים בוחרים את עתידם ועתיד ילדיהם בידי גימלאים. זו עוד אנומליה של בחירות 2006, ששיקפה עד כמה השתוקקו הבוחרים למעט חמלה ורוך.
מאת דניאל בן סימון -הארץ
_________________
 עכו_נט לכל אחד וכל אחד בעכו_נט, שלכם, אלברט לוי , עורך עכונט Akkonet AkkONEt- מקור ראשון לחדשות עכו akkonet@gmail.com קבוצת עכונט בפייסבוק : http://www.facebook.com/akkonet
|