הצטרף: 04 מרץ 2005, 01:00
הודעות: 18873
מיקום: אתר אישי ציבורי של אלברט לוי
|
נג'את שהוברחה ממרוקו לישראל: הייתי בגיהינום
ראש העיר לנקרי, היה מעורב באופן אישי בסיפור הזה,
נג'את-שירה, יהודייה שאולצה להתחתן עם מוסלמי במרוקו, עברה התעללויות, פגשה במקרה עיתונאית ישראלית והוברחה לישראל. כשהיא מוקפת במשפחת אחותה בנהריה ושתי בנותיה, מתרגלת נג'את לחיים חדשים ללא פחד. בתה קיעקעה על ידה את שמה של צופית גרנט, שחילצה אותן ממרוקו
מירית קושניר סטרומצה
רק בימים האחרונים, כשהיא מוגנת ובטוחה בדירת אחותה בנהריה, אומרת נג'את ריאן שהיא מרגישה שהגיעה לארץ ישראל. לפני ארבעה חודשים נחתה בארץ, לאחר שצופית גרנט והתוכנית "אבודים" חילצו אותה מחייה המזעזעים כיהודייה אנוסה במרוקו. מאז עברה חוויה קשה נוספת – תחנתה הראשונה בארץ היתה בביתו של מכר שהתנדב לארח אותה ואת שתי בנותיה, אלא שהאירוח הסתיים בתלונה במשטרה, שהגישה גרנט.
לפני חודש הגיעו נג'את ובנותיה אל בית אחותה אורלי בנהריה, דירה קטנה לא רחוק מהים, לאחר שאורלי התאוששה מלידת בנה. "גהינום", אומרת נג'את בתימצות. "הייתי בגהינום. עכשיו אני בגן עדן".
"הדבר הראשון שקרה לי כאן הוא שנעלם הפחד", היא מנסה להסביר. "היה בי מלא פחד, עכשיו רק קצת. בבית של אחותי אורלי אני יכולה סוף סוף להירגע. התחלתי להאמין באנשים. בישראל עוזרים לאחרים. הם מחזירים לי את האמון בבני האדם ובעצמי".
אורלי ריאן ובן זוגה, עמי מינה, קלטו באהבה, בביתם הצנוע בנהריה, את נג'את ואת שתי בנותיה. בדירה הקטנה מצטופפים אורלי ועמי, שני ילדיהם ושלוש האורחות. כאן הן שוהות עד שיעברו בקרוב לדירה ששכרה עבורן עיריית עכו בשיכוני המזרח בעיר.
ראש העיר, שמעון לנקרי, היה מעורב באופן אישי בסיפור הזה, וכמוהו ראש מינהל הרווחה בעירייה, עדי מקל, וגם המתווך צורי לוזון, שלא גבה דמי טיפול. בעירייה התרגשו ממבול התרומות שנחת על ראשי האורחות ומההזמנות לחג. אבל עד שיביאו לדירה בעכו את המקרר ואת שאר מכשירי החשמל, הן בנהריה. הילדות יושבות ליד המחשב לפי תור, מול שירים של ביונסה ותוכניות מוקלטות של "אבודים".
נאג'ת ואורלי מבשלות ביחד, מחליפות ביניהן את הבגדים שהובאו ממרוקו ואלה שנקנו בישראל, ובעיקר משלימות פערים. נג'את מדברת, וסיפור חייה הבלתי נתפש זורם ממנה בשטף. רוצה שכולם יידעו. אורלי, שכבר שמעה הכל, עדיין מקשיבה מרותקת.
מצות בכל פסח
רגע לפני העלייה למטוס, עוד במרוקו, הוחלפו כל השמות לשמות עבריים: נג'את הפכה לשירה, וכך קוראים לה גם בבית בנהריה. חיינה בת ה-16 הפכה לחן, וצעירה בת העשר היא יסמין. יסמין כבר מסתדרת לא רע בעברית, חן מתנהלת בעזרת האנגלית שלה, ונג'את מתביישת לדבר בישראל בערבית, ובקרוב תתחיל ללמוד עברית.
סיפורה של נג'את התגלה במקרה, כשצוות התוכנית "אבודים" חיפש אחר האחיות דהן ביחד עם בני משפחתן מקרית אתא. אשת הקשר במרוקו היתה סוזן, עובדת סוציאלית מהקהילה היהודית, והיא הובילה את הצוות גם אל נג'את, שהסתתרה עם בנותיה במשך שש שנים בדירה קטנה בחסות הקהילה היהודית בקזבלנקה. האחיות אורלי ונאג'ת מספרות שסוזן הכירה את אמן, זוהרה, ודאגה עבורה למצות בכל פסח ולשאר מוצרים כשרים.
"סוזן היתה חברה של אמא", אומרת אורלי, "וכשאמא היתה חולה, היא השביעה את סוזן שאם יקרה לה משהו, סוזן תעזור לנו לעלות לארץ. אני נמלטתי ממרוקו לפני 16 שנה, אבל נג'את נשארה שם, לאחר שאבא שלנו אילץ אותה להתחתן עם מוסלמי. סוזן קיימה את ההבטחה שנתנה לאמא".
אורלי נולדה בשם לטיפה. היא צעירה בשלוש שנים מנג'את, והיא היחידה מבין נשות המשפחה שהעזה להתמרד ולסרב לאילוץ הנישואים למוסלמי. במשך 16 השנים מאז שהגיעה לישראל לא עלה בידה לקבל אישור ליהדותה, למרות שלטענתה סיפקה עדויות מוקלטות והוכחות לכך שהיא יהודייה.
היא אשתו של אזרח ישראלי לאחר שנישאו בנישואים רפורמיים, והיא מחזיקה בתעודת זהות של אזרח ארעי. רק השבוע, בעקבות התערבותה של צופית גרנט, הוכרה יהדותן של האחיות והגיע הטלפון המיוחל מהרבנות הראשית בירושלים לבוא ולקחת את המסמכים המכירים ביהדותם של כל השישה: אורלי ושני ילדיה ונג'את ושתי בנותיה.
הסיפור המשפחתי, כפי שהוא מוכר להן, החל כשסבתן מרים נאנסה על ידי גבר מוסלמי להינשא לו ולעזוב את יהדותה. בעלה אילץ גם את הבת שנולדה, זוהרה, להינשא לגבר מוסלמי, וכך נולדו נג'את ולטיפה. גורלה של נג'את היה כגורל אמה, וגם היא אולצה להינשא לגבר מוסלמי. האחיות זוכרות את האם, זוהרה, הולכת למקווה, מדליקה נרות שבת וצמה ביום כיפור. אביהן היה נשוי לשתי נשים, לאמן היהודייה ולאשה מוסלמית, אך שהה מרבית הזמן בבית אשתו המוסלמית וילדיהם, שאותם לא פגשו מעולם.
"אמא תמיד הדליקה נרות בפינה מוצנעת במטבח בימי חמישי ושישי, והתפללה. אבא ראה וחשב שהיא עושה לו כישוף. הוא הסתיר מאיתנו את העובדה שאנחנו יהודיות, ומהפחד תמיד יצאנו מהבית כשאנחנו לבושות כמוסלמיות, אבל תמיד ידענו שאמא יהודייה, כי ראינו אותה מתפללת ושומרת כשרות".
לעשות תיקון
הן מדברות בערבוביה של ערבית-מרוקאית ועברית: "כשאמא שמרה על טהרת המשפחה, חטפה מכות מאבא, שקרא לה 'יהודייה' כאילו זו קללה. חיינו בבית קטן ופשוט, לא רחוק מקזבלנקה, והיתה לנו אמא מקסימה. היא בישלה אוכל טעים, דאגה לנו, אהבה אותנו ושמרה עלינו. ביום כיפור אמרה שהיא לא מרגישה טוב, וכך שמרה על הצום. כשמשפחתה באה לבקר מהארץ, היא השתמשה בצלחות חד פעמיות, ותמיד הפרידה בין חלב לבשר. היא הלכה לקבר של אמא שלה בבית הקברות היהודי, כרעה על הברכיים, שמה כיסוי ראש, נישקה את המצבה ובכתה".
אורלי זוכרת את היום שבו עמדה מול אמה ודרשה הסברים: "הייתי בת 18 כשאמרתי לאמא שהיא חייבת לספר לי את האמת על הדת שלנו. אמא הכניסה אותי לחדר, סגרה את הדלת וסיפרה את הסוד - איך גוי לקח את סבתא שלי במרקש וכך היא נולדה, ואיך הכריחו גם אותה להתחתן עם מוסלמי. ברגע שהדבר נודע לי, לא רציתי להישאר במרוקו רגע נוסף.
"אמא אמרה שהיא רוצה שאחותי ואני ניסע לישראל ונעשה תיקון, נחיה חיים חופשיים, אבל שנעשה את זה רחוק ממנה, שלא יהיו לה בעיות. היא פחדה. שנים רבות לאחר מכן, כשכבר הייתי בישראל ואמא גססה, היא ביקשה שייקחו אותה לרבנות כדי שתספר שם את האמת. אמא סיפרה שם הכל, וכששאלו אותה אם התאסלמה, היא הכניסה את היד לכיס הסינר שתמיד היה עליה, והוציאה משם סידור, ספר תהלים ומגן דוד".
ב-98' עלה בידה של לטיפה לברוח בעזרת מכר של המשפחה, והיא נחתה בישראל לבדה. את השם אורלי נתן לה כאן אחד הרבנים. היא היתה בת 27, ובהנחיית הרבנות בקזבלנקה הגיעה לכאן על תקן של עובדת זרה, כדי למנוע אפשרות שאביה יחבל בניסיון לעלות לארץ. היא טיפלה בקשישים, למדה יהדות ופתחה תיק להכרה ביהדות, ומאז נאבקה ללא הפסקה. עד השבוע. "ביום שבו הגעתי לארץ זרקתי את הנעליים ואת אדמת מרוקו שעליהן", היא אומרת בעיניים לחות. "את אבא מחקתי מהקיום שלי.
וכמה נג'את חסרה לי כל השנים. במרוקו היינו כמו תאומות. ישנו ביחד, ידענו הכל האחת על השנייה. שמרנו על קשר טלפוני כל השנים. בימים הראשונים בארץ התקשרתי אליה כל כך הרבה, עד שקיבלתי חשבון טלפון של 6,000 שקל. לא נכנעתי לאבא כשהביא לי חתנים מוסלמים, אבל נג'את, מסכנה, פחדה, והוא חיתן אותה בכוח".
פחד אלוהים
נג'את היתה באותה עת נשואה ואם, יהודייה יחידה בכפר שבו חייתה משפחתו של הבעל. היא מספרת על התעללויות קשות מצד בני המשפחה:
"חמותי היתה קשה, ותמיד שמרה עלי שלא אברח. בעלי ידע שאני יהודייה לפני שהתחתן איתי. לדת לא היתה משמעות עבורו. אבל חמותי לא הפסיקה לקלל אותי, והוא לא עצר אותה. היא גרה בבית מעלינו, ומהרגע שנולדו הילדות, היא לקחה אותן אליה ולא נתנה לי לגעת בהן. היא צעקה כשלא אכלתי את האוכל שלה, ירקה עלי וקיללה אותי. סבטה הוא כפר גדול, שכל תושביו מוסלמים פרימיטיבים. מקום מסוכן. פחד אלוהים להיות יהודייה יחידה במקום כזה. הייתי מתחפשת למוסלמית, עטופה מכף רגל ועד ראש, ראו רק את עיניים.
"כשהיו באים אורחים, חמותי גירשה אותי לחדר כדי שלא יגלו שהבן שלה נשוי ליהודייה, ואמרה בקולי קולות: 'לכי מכאן, את סתם חמור'. היא עשתה ממני משרתת שלה. הבעל שלי בקושי עבד, רק שתה אלכוהול והלך עם נשים אחרות, ואותי שלחו לעבוד במפעלים ובעבודות ניקיון. פחדתי. לאן אלך? למי אספר? איך אשאיר את הבנות שלי אצל המשפחה הזאת ואסתלק? גם לא היה לי אבא שישמור עלי. הייתי עולה לגג, בוכה, בוכה. מה עוד יכולתי לעשות? אכלתי את הלב, והתוצאה היא הסוכרת הגבוהה שיש לי היום.
"יום אחד אמא של בעלי שיכנעה אותו לעזוב את ה'יהודייה' ולנסוע לספרד, ומאז לא ראינו אותו יותר. שנתיים לאחר מכן אמו נפטרה, ורק אז הרגשתי שיש לי מספיק אומץ לחפש את סוזן, העובדת הסוציאלית".
אשה עדינה, נג'את, שקטה ומכונסת בעצמה. שנים של דיכוי כאשה יהודייה בחברה מוסלמית השאירו בה סימנים. היא עדיין מתרגשת כשהיא מספרת איך ביקשה הלוואה קטנה מבעל המכולת בכפר ואיך נתנה את הכסף באחד הלילות לגיסה ושלחה אותו להתרחץ בחמאם בתירוץ שלמחרת יבואו אורחים. כשיצא מהבית, הגיעה העובדת הסוציאלית והבריחה אותה ואת הבנות לדירת מסתור של הקהילה היהודית בקזבלנקה. רק כשהיתה שם, היא מספרת, מישהו סייע לה לגייס עדים שהעידו בבית המשפט שבעלה לא פירנס אותה, וכך עלה בידה לקבל גט.
גם בדירת המסתור החיים לא היו קלים: "קיבלנו דירה קטנה, בלי חשמל. בישלתי על פתיליה, לא היתה טלוויזיה, והבנות היו סגורות איתי בבית והשתעממו. רק שנתיים לאחר מכן הבנות התחילו ללכת לבית ספר יהודי, ומישהו תרם לנו מקרר ומחשב. הילדות למדו למצוא שירים בעברית והקשיבו למוזיקה".
כמו חלום
ואז הגיעה צופית גרנט. "סוזן ידעה שהחלום שלי הוא לעלות לארץ", אומרת נג'את, "ואמרה לצופית שמוכרחים להציל אותי. בפעם הראשונה שפגשתי את צופית לא האמנתי שייצא מזה משהו. לא האמנתי באף אחד, כי היו כל כך הרבה גורמים שידעו שאני רוצה לעלות לארץ וניצלו אותי. אבל בתוך פחות משבוע מהיום שבו היא הגיעה אלינו, היינו בישראל. זה היה כמו חלום. לא האמנתי".
הבנות, כמו אמן, שקטות, מפנימות לאט את מציאות החיים החדשה. בשבוע שעבר, לאחר שנראה היה שהעניינים ברבנות מסתדרים, הלכו אורלי ונג'את למקווה, ונג'את אמרה שהיא מרגישה כאילו נולדה מחדש. משם הלכו לסטודיו לקעקועים. אורלי קיעקעה על ידה את המלה "ישראל" ולצידה מגן דוד גדול, וחן קיעקעה את שמה של צופית.
"עוד אין לנו חברים בישראל", אומרת חן, "אבל יהיו לנו. חזרנו לחיים כאן. פשוט, להיות עם דודה שלי בבית, ללכת לחוף עם אמא, מי צריך יותר מזה?".
"עכשיו פשוט נחיה", אומרת נג'את-שירה. "אנשים ששמעו את הסיפור שלנו, מתקשרים לאחותי ורוצים לתרום ולעזור. היינו בכותל, אנחנו הולכים למסעדות, קנינו בגדים. אין יותר פחד".
"נג'את ובנותיה הפכו להיות המשפחה שלי", אמרה השבוע צופית גרנט ל-mynet, "ואני לא אתן לאף אחד לפגוע בהן. כבר היו בארץ אנשים שניסו למרר להן את החיים ולהפוך אותן לשפחות. הכוח שיש לאנשים לנצל אנשים שנמצאים באזור חולשה - מחריד בעיני. היציאה שלהן ממרוקו היתה נגד כל הסיכויים.
"היו הרבה אנשים טובים שעזרו לי בדרך, מקורבים לראש הממשלה, עורכי דין וראשי ערים. עכשיו המטרה שלי היא לדאוג לכך שלא יהיו להן חיים עלובים. אני שוקלת לפתוח לנג'את עסק משלה, מקום שבו היא תוכל לבשל, ואולי אהיה שותפה שם. היא טובת לב ובעלת אישיות מדהימה, ובזכותה גם הבנות שרדו את החיים הבלתי אפשריים שהיו להן. נתתי לה את השם שירה, כי רציתי שהיא תשיר את החיים, ולא תסבול אותם".
http://www.mynet.co.il/articles/0,7340, ... 44,00.html
_________________
עכו_נט לכל אחד וכל אחד בעכו_נט,
שלכם, אלברט לוי , עורך עכונט Akkonet
AkkONEt- מקור ראשון לחדשות עכו
akkonet@gmail.com
קבוצת עכונט בפייסבוק : http://www.facebook.com/akkonet
|
|
מי
אנחנו
כתבו
לנו
הודעות
ניחומים
הלוח
דע-עירך
מ.ט.י.
לוח
שנה 
חיפוש
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש בפורום 
