עודכן ב- 16:46 04/08/2006
יצאו ונפגעו: רחוב אחד, 2 קטיושות, חמישה הרוגים
מאת יובל יועז ועמירם ברקת

בתוך דקות הפך אתמול רחוב אברהם בן-שושן בעכו לזירת קרב. שתי קטיושות נפלו על הרחוב במרחק של מאה מטר זו מזו, בהפרש של חמש דקות. הרקטה הראשונה פגעה אמנם בגג בניין בן ארבע קומות, אך לא פגעה באיש מדייריו, שהיו ספונים כולם במקלט. אולם הרקטה השנייה קטלה חמישה בני אדם. חלק מהדיירים בבתים הסמוכים החלו לצאת מהמקלטים, כדי לראות את הנזק שנגרם. חלקם שילמו את מחיר הסקרנות: שלושה דיירים המתגוררים בבית מספר 21 נהרגו מפגיעה ישירה של קטיושה שנפלה מטרים סמוכים מהם, ובהם אב ובתו. שני אחים שנסעו במכונית ליד הבית, בדרכם לבקר את אמם המתגוררת בבניין ממול, נהרגו אף הם.

כמה דקות לפני השעה 16:00 נשמעה אזעקה ברחבי עכו. תושבי הרחוב ירדו מיד למקלטים, וכעבור דקה שמעו את רעש נפילת הקטיושה הראשונה. מבית מספר 21 יצאו האב שמעון זריבי, בתו מזל ובנו רז, ונעמדו על המדשאה שבפתח הבית, כדי להשקיף על מקום הנפילה. האם לינדה נשארה במקלט. לרוע המזל, הקטיושה הבאה נחתה במרחק של כעשרה מטרים מהבניין. זריבי ובתו נהרגו במקום. הבן נפצע. דייר נוסף מהבניין, אלברט בן-אבו, שיצא גם הוא מהמקלט, נהרג גם הוא.

בדיוק באותו הרגע חנתה ליד הבניין מכונית המזדה של אריה תמם, שבא יחד עם אחיו טירן לבקר את אמם המתגוררת בבניין ממול. רסיס שעף מתוך הרקטה גרם למכונית לעלות באש, והמזדה הכחולה הפכה שחורה. "ראיתי את הקטיושה נופלת והמזדה עפה לתוך העמוד", מספר יוסי דדון, שכן וחבר ילדות של טירן תמם.

משפחת זריבי עברה להתגורר בשיכון בן-אברהם רק לפני כשנתיים. קודם לכן גרו במרכז עכו. האב שמעון עבד שנים רבות במפעל קליל לייצור אלומיניום, פועל בפס הייצור. "כל בוקר בחמש וחצי היינו אוספים אותו פה בפינה", מספר עזרן, שעבד אתו במפעל. הבת מזל עמדה לעלות לכיתה י' בתיכון על-שם קנדי בשכונה. "היא היתה ילדה טובה, היה לה לב טוב", מספר אור, נער המתגורר ממול והלומד שכבה מעליה.

בני המשפחה היו מודעים לסכנה שבהימצאות בעכו, המשמשת יעד קבוע לרקטות של חיזבאללה בשבועות האחרונים. מאז תחילת המלחמה אף עזבו את ביתם ונסעו לחופשה בכפר הרא"ה, אצל גיסו של זריבי, שמעון שוקרון. זריבי, שהיה המפרנס היחיד של המשפחה, החליט שלשום לשוב לעכו משום שחשש כי יפוטר ממקום עבודתו. "הוא סיפר לי שהבוס רמז לו שאם הוא לא ישוב לעבודה עד יום ראשון, הוא יפוטר", אמר שוקרון. "אשתו ואני ניסינו לשכנע אותו להישאר. האשה התחננה. אמרתי לו שלא ידאג, שלא יפטרו אותו בחיים".

"זה היה טיל טיפש", אמר אתמול מורדי, אחיו של זריבי, "רק הגורל קבע שייפול דווקא שם". זריבי היה אחד משבעה ילדים, כולם נותרו לגור בעכו לאחר שבגרו. אחיו סיפר כי בתקופת מלחמת לבנון שירת זריבי כלוחם בחטיבת גולני, וניצל כמה פעמים ממוות. "הוא היה מספר לנו איך למרות שהטילים נפלו לידו, הוא לא פחד", סיפר האח.

מהפגיעה נהרג גם השכן מהקומה השלישית, אלברט בן-אבו, בן 41, אב לחמישה ילדים. "אלברט חזר בתשובה לפני כשנה", מספר אלי השכן. "אני הייתי נהג אמבולנס בצבא", מספר החבר דדון, "ראיתי פצועים בנבטיה, פיניתי פצועים לרמב"ם. אבל כשזה נופל קרוב לבית, אין את החוסן, אתה פשוט עומד חסר אונים".

ואכן, דיירי הרחוב נראו מרוטי עצבים. בקושי הם מצליחים לשרוד את השהייה הארוכה במקלטים, שאינם מרווחים ומצוידים כמו מקלטי קרית שמונה. את המוות שפגע קרוב אליהם קשה להם מאוד לעכל. "הילדים של השכנים עושים את הצרכים בבגדים שלהם", רושפת אסתר מהבניין הסמוך, "עכו מטווחת כבר שבועיים".

שכנתה, לאה, מצטרפת: "הבת שלי, אוריין, בת 12, ישנה כבר שבועיים עם הנעליים כדי להיות מוכנה אם משהו יקרה. הוא מתרחצת עם מגבונים לחים. הראש שלה לא נחפף שבוע". הבת אוריין: "כל בוקר אני קמה בפחד שתהיה צפירה ואני לא אשמע, אני ממש רועדת, אני כל הזמן דבוקה לאמא שלי. אין לנו לאן לנסוע, אין לנו אפשרות כי יש לנו מינוס גבוה".

אזרח מודאג נוסף תושב עכו שהזדמן לאזור הנפילה, העיתונאי זוהיר בהלול, מגלה סימנים של שבירה. "אם אני קול של העורף אז אני כבר עייף", אומר בהלול, "עייף מהאשליה הזו שהעמידות של העורף היא כרטיס אשראי פתוח. יש גבול לסף הסבלנות והסבל שלנו".

יובל יועז ועמירם ברקת