חומות של תקווה בעכו

אלברט לוי

חומות של תקווה בעכו

פסטיבל עכו שייפתח בסוכות מציג בדרך-כלל מגוון רחב של עבודות, שחלקן מאפשרות לקהל הסקרן לקחת חלק פעיל. זה כנראה גם מה שהולך לקרות השנה

למשך שלושה ימים בשנה הופכת עכו העתיקה ללונה פארק למחפשים. אלה שרוצים להגיד משהו ולא יודעים איך, אלה שיודעים איך ולא יודעים מה. חזיונות תיאטרליים מסוגננים, לעתים ארוכים מדי או לא מובנים מספיק, אבל תמיד הרפתקנים. לפעמים הקהל הרפתקן יותר מאשר השחקנים עצמם, ובוחן את גבולותיו ואת זהותו שלו.
בשנים האחרונות הקפידו בפסטיבל על שמרנות מסוימת לצד ההרפתקנות הזו. בעוד הייתה שמורה הצגה קבועה אחת לחוני המעגל ולשריפת תרנגולים מסורתית שהיה דבק בה משום מה, הצגה אחרת הייתה דרמה או קומדיה ריאליסטית שעסקה בנושאים לא קונבונציונליים, ואחרת הייתה קהילתית משהו, עם חניכים של איזו עמותה.

מבט מודעה

חטוף בתוכנייה של פסטיבל עכו המתקרב מגלה שהאיזון העדין שבין שמרנות לפורענות בלתי פוסקת פינה את מקומו ללונה פארק הגדול של הבין תחומי. דניאלה מיכאלי, המנהלת האמנותית זו השנה השנייה, וגם שחקנית, רקדנית ויוצרת מוכשרת ("שלאף שטונדה"), ידועה ככזו שנותנת צ'אנס למיצגים ומיצבים שעסוקים בדגדוג אינטנסיבי של קצוות המושג 'תיאטרון'. גם אם זה לפעמים ארכני או ממצה את עצמו מוקדם מדי, היצירות מעלות בדרך כלל חומר למחשבה.

ב"טטריס" של נועה דר ונטע שמיע-עפר, למשל, עולה הקהל על שרפרפים כדי לראות מופע תנועה דרך אובייקט ארכיטקטוני מחורר, תוך ניסיון לשמור על שיווי משקל. ב"אונאת דברים", שמוגדר כ'מחזה תלמודי', הופכים הצופים לתלמידיו של אלכס אנסקי בשיעור תלמוד חילוני, סביב הקשר הטעון של אח ואחות. "ארזת לבד" של יאיר ורדי הוא תיאטרון שירה חזותי, בו הופכים שיריה של אורית גידלי להתרחשות בימתית. ההצגה "ראבאק!", מסע פרידה מהחיים של נער מגויס, מתבססת על תיאטרון התחנות מימי הביניים, בו עוברים הצופים בין מוקדי התרחשות שונים באולם הפוסטה. "דודה פרידה" היא שילוב מסקרן בין תצוגת אופנה תיאטרלית, מסיבת קוקטייל ותערוכה, סביב הבגדים והאביזרים שעיצבה הדודה המדוברת בפלסטינה של שנות העשרים, סביב אופנת העילית של וינה. "פרויקט ג'בליה" הוא ניסיון דוקו-תיאטרלי להתמודד עם פצעי האינתיפאדה הראשונה, בסדרה של זכרונות ועדויות ממחנה הפליטים ג'בליה.

יחד עם המיזמים האלטרנטיביים האלה, עדיין משמש הפסטיבל בית חם לכמה יוצרים שמתמודדים באופן קבוע בתחרות כמעט מדי שנה. רות קנר, שזכתה פעמיים בפרס ההצגה הטובה ביותר, לא מציגה השנה, וחבל. משה מלכא והחבורה הליצנית-האילמת שלו 'זיצ', יוצרים מדי שנתיים בערך מופע מצחיק ומשובח סביב ארבע דמויות שמחפשות משמעות, אם דרך בניית בית או התמודדות יצירתית עם מגבלות היומיום - והפעם בחר ליצור עולם עם לא פחות מ-12 דמויות של פקידים אפרוריים שמקבלים מתנות לא צפויות ("love box"), ואגב כך מוצאים את עצמם באיזה גן עדן אבוד של ילדות. אריאל אפרים אשבל זכה בפרס הראשון לפני שנתיים על הקברט האפוקליפטי "גרעינים", שעסק במאזן האימה הגרעיני ובהשלכותיו, והועלה בלובי הבטון המנוכר של בניין עיריית עכו.

השנה הוא מעלה את "מלתעות" באותו החלל ועם אותו הצוות, הפעם בשני חלקים: הראשון עוסק בעלילה כלשהיא שאליה חודרים המחזאי, הבמאי והדמויות, ומערבבים את היוצרות לכדי קרקס שלם, והשני הוא ההפך ממנו, מבוסס על סיפור של בורחס ומיועד לשחקנית ולספר. לבעלי תקציב או זמן מוגבל, הייתי מהמר על ההצגה הזאת.

רננה רז, הרקדנית-שחקנית שהשתתפה לפני שנתיים בהצגת הבובות המופלאה "אשת" (שעדיין רצה בתיאטרון 'תמונע התל אביבי) משתתפת השנה כבובה בהצגה ללא מלים "סיפורו של איש בודד" של עופר עמרם, שחקן, צלם ומפעיל בובות שגם ביים ומשחק בתפקיד הראשי. ההצגה עוסקת באיש החי בחדר קטן ומפיג את בדידותו על ידי בניית בובה שיש לו עליה שליטה מלאה, אך שלוותו מופרת כשנכנסת לחדר אישה אמיתית. מחוץ לאולמות הפסטיבל ואחרי תום ההצגות תוכלו לראות את סמדר יערון, אולי הפנים המוכרות ביותר בפסטיבל ושחקנית במרכז לתיאטרון עכו, במופע הפתוח 'בוערת בגנים', בו תשיר שירים נבחרים מהפקות המרכז שהשתתפו בפסטיבלים הקודמים. מרכז שלומי לתיאטרון אלטרנטיבי יעלה, כבכל שנה, מספר הפקות בשלומי סביב עלייה ומשפחתיות ששווה לבדוק, בעיקר בגלל נטייתם לטלטל את הצופה - לפני שנתיים הייתה ההצגה "מפעל חיינו זכרון שכחה" ההצגה הבולטת (והטעונה ביותר) בפסטיבל, לדעת המבקרים.

הרעלת זעתר

בין הצגות התחרות לא נפקד מקומן של האנסמבלים המגזריים, שזו הזדמנות להכנס לעולמן. שתי הצגות של יוצרים ערבים, שתיהן בעברית, יתמודדו בתחרות: ב"הרעלת זעתר", הבובה (איך לא) של מוכר זעתר ערבי המנסה למכור את מרכולתו לקהל היהודי, חוטפת הרעלת זעתר וקמה על יוצרה. ב"חתונה צוענית" הסימבולי עד פשטני מתחתנים זית ויונה בסיועם של דוד מאמריקה, חליפות בירוקרטיה ורמזור, אך הכל נעצר כשהטבעת נעלמת, וכולם יוצאים לחפש אותה אצל הערבי האחרון. ההפקה האורחת "סג'ן" המשלבת תיאטרון וקולנוע, מתמקדת בשיחה בין שני אסירים בבית הכלא, שפותחת סודות טראגיים מן העבר. האנסמבל הדתי 'כהרף עין' מעלה את "לשם ייחוד", פסיפס של מדרשים, אגדות, פסיקות הלכתיות ושירים שבו מחפשות שמונה דמויות תשובה.

מופעי החוצות של הפסטיבל ממשיכים לשמור על תמהיל אחיד של אש, קביים, תהלוכות וליצנות. בין המופעים, הפקה אורחת של 'דון ג'ובאני', קומדיה דל ארטה קלאסית של אנסמבל איטלקי, קבוצת תיאטרון יהודית ערבית בסיפור המשלב אגדת אלף לילה ולילה וערסים ישראלים, בימת מוסיקה המשלבת מזרח ומערב, זוג רוכבי יענים, זוג ארנבים, מיצג תספורות אמנותיות ועוד.

אם כל זה לא מספיק, יתקיימו גם שני ימי עיון חינמיים סביב תיאטרון הפרינג'. עם כל זה, צריך לזכור שהפסטיבל הוא תירוץ מספיק טוב לעזוב הכל ולהגיע לכמה ימים לעיר המופלאה הזאת, שמספקת גם את הגלים המתנפצים באבו כריסטו לצהריים, את השקיעות הנפוליאוניות קורעות הלב ליד המגדלור, ואת הידיעה שכל זה יחזור על עצמו (בוריאציה כזו או אחרת) גם בשנה הבאה.
אורן עמית גלובס
http://www.globes.co.il/serve/globes/docview.asp?QUID=1051,U4356&ID=767042&did=1000138161

חומות של תקווה בעכו

מי מחובר