בס"ד

נתחיל מהרמב"ם - איש רב אשכולות, חוכמתו לא נמדדת מרוב שהיא עצומה..
כמובן היה גם רופא עצום... בשבילי הוא המוטו לחיים..

הרמב"ם מבטיח לנו במפורש, שמי שילך בדרכיו וישמע להנהגותיו, הוא לא יחלה כל ימיו וימות רק כשיזדקן ממש... במילים האלו אמר "אני ערב לו"..

אז הנה לנו פרק מהרמב"ם על הנהגות בריאות,אכילה, מה טוב ומה רע וכו'..

-הרמב"ם


הלכות דעות פרק ד
א הואיל והווית הגוף בריא ושלם, מדרכי ה' הוא, שהרי אי אפשר שיבין או יידע, והוא חולה--צריך אדם להרחיק עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברים המחלימים; ואלו הן:

ב לעולם לא יאכל אדם, אלא כשהוא רעב; ולא ישתה, אלא כשהוא צמא. ואל ישהה נקביו, ואפילו רגע אחד, אלא כל זמן שצריך להשתין או להסך את רגליו, יעמוד מיד.

ג [ב] לא יאכל אדם עד שתתמלא כרסו, אלא יפחות כמו רביע משובעתו. ולא ישתה מים בתוך המזון, אלא מעט ומזוג ביין; וכשיתחיל המזון להתאכל במעיו, שותה מה שהוא צריך לשתות. ולא ירבה לשתות מים, אפילו כשיתאכל המזון. ולא יאכל עד שיבדוק עצמו יפה יפה, שמא יהיה צריך לנקביו.

ד לא יאכל אדם, עד שיהלך קודם אכילה עד שיתחיל גופו לחום, או יעשה מלאכה, או יתייגע ביגע אחר. כללו של דבר--יענה גופו וייגע בכל יום בבוקר עד שיתחיל גופו לחום, וישקוט מעט עד שתתיישב נפשו, ואוכל. ואם רחץ בחמין אחר שיגע, הרי זה טוב; ואחר כך שוהה מעט, ואוכל.

ה [ג] לעולם כשיאכל אדם, יישב במקומו או יטה על שמאל. ולא יהלך ולא ירכוב ולא ייגע ולא יזעזע גופו ולא ייטייל, עד שיתאכל המזון שבמעיו; וכל המיטייל אחר אכילתו או שיגע, הרי זה מביא על עצמו חולאים רעים וקשים.

ו [ד] היום והלילה, ארבע ועשרים שעות. דיי לו לאדם לישן שלישן, שהוא שמונה שעות; ויהיו בסוף הלילה, כדי שיהא מתחילת שינתו עד שתעלה השמש שמונה שעות, ונמצא עומד ממיטתו, קודם שתעלה השמש.

ז [ה] לא יישן אדם לא על פניו, ולא על עורפו, אלא על צידו--בתחילת הלילה על צד שמאל, ובסוף הלילה על צד ימין. ולא יישן סמוך לאכילה, אלא ימתין אחר אכילה כמו שלוש או ארבע שעות. ולא יישן ביום.

ח [ו] דברים המשלשלין את בני מעיים, כגון ענבים ותאנים ותותים ואגסים ואבטיחים ומעי הקישואים ומעי המלפפונות--אוכל אדם אותם בתחילה, קודם אכילה. ולא יערבם עם המזון, אלא שוהה מעט עד שייצאו מבטן העליון; ואוכל מזונו. ודברים שהן מאמצין את בני מעיים, כגון רימונים ופרישין ותפוחים וקרוסטמלין--אוכל אותם תיכף למזונו, ולא ירבה מהן.

ט [ז] כשירצה אדם לאכול בשר עוף ובשר בהמה כאחד, אוכל בתחילה בשר העוף; וכן ביצים ובשר עוף, אוכל בתחילה ביצים; בשר בהמה דקה ובשר בהמה גסה, אוכל בתחילה בשר הדקה: לעולם יקדים אדם דבר הקל, ומאחר הכבד.

י [ח] בימות החמה--אוכל מאכלים הקרים, ולא ירבה בתבלין, ואוכל את החומץ; ובימות הגשמים--אוכל אוכלין החמין, ומרבה בתבלין, ואוכל מעט מן החרדל ומן החלתית. ועל דרך זו, הולך ועושה במקומות הקרים ובמקומות החמים--בכל מקום ומקום, כראוי לו.

יא [ט] יש מאכלות שהן רעים ביותר עד מאוד, וראוי לאדם שלא לאוכלן לעולם--כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים, והגבינה המלוחה הישנה, והכמהין והפטרייות, והבשר המליח הישן, ויין מגיתו, ותבשיל ששהה עד שנדף ריחו, וכל מאכל שריחו רע או מר ביותר: הרי אלו לגוף, כמו סם המוות.

יב ויש מאכלות שהן רעים, אבל אינם כמו הראשונות לרוע; לפיכך ראוי לאדם שלא לאכול מהן אלא מעט ואחר ימים הרבה, ולא ירגיל עצמו להיות מזונו מהם או לאוכלם עם מזונו תמיד--כגון דגים גדולים, וגבינה וחלב ששהה אחר שנחלב ארבע ועשרים שעות, ובשר שוורים גדולים ותיישים גדולים, והפול, והעדשים, והספיר, ולחם שעורים, ולחם מצות, והכרוב, והחציר, והבצלים, והשומים, והחרדל, והצנון: כל אלו מאכלות רעים הן.

יג אין ראוי לאדם לאכול מאלו אלא מעט עד מאוד, ובימות הגשמים; אבל שלא בימות הגשמים, לא יאכל מהן כלל. והפול והעדשים בלבד--אין ראוי לאוכלן, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. והדלועין, אוכלין מהן מעט בימות החמה.

יד [י] ויש מאכלות שהן רעים, ואינן כמו אלו; והם עוף המים, ובני יונה הקטנים, והתמרים, ולחם קלוי בשמן או לחם שנילוש בשמן, והסולת שנפו אותה כל צורכה עד שלא נשאר בה ריח מורסן, והציר והמורייס. אין ראוי להרבות מאכילת אלו; ואדם שהוא חכם וכובש את יצרו, ולא יימשך אחר תאוותו ולא יאכל מכל הנזכרים כלום, אלא אם נצרך להם לרפואה--הרי זה גיבור.

טו [יא] לעולם ימנע אדם עצמו מפירות האילנות, ולא ירבה מהן אפילו יבשים, ואין צריך לומר רטובים; אבל קודם שיתבשלו כל צורכן, הרי הן לגוף כחרבות. וכן החרובים, רעים לעולם. וכן הפירות החמוצין רעים, ואין אוכלין מהן אלא מעט בימות החמה ובמקומות החמין. והתאנים והענבים והשקדים טובים לעולם, בין רטובים בין יבשים, ואוכל אדם מהן כל צורכו; אבל לא יתמיד אכילתן, אף על פי שהן טובים מכל פרי האילנות.

טז [יב] הדבש והיין, רע לקטנים ויפה לזקנים, וכל שכן בימות הגשמים. וצריך אדם לאכול בימות החמה, שני שלישי מה שהוא אוכל בימות הגשמים.

יז [יג] לעולם ישתדל אדם שיהיו מעיו רפין כל ימיו, ויהיה קרוב לשלשול מעט. וזה כלל גדול ברפואה--שכל זמן שהראי נמנע או ייצא בקושי, חולאים רבים באים.

יח ובמה ירפה אדם מעיו, אם נתאמצו מעט--אם היה בחור--יאכל בבוקר בבוקר מלוחים שלוקים מתובלים בשמן ובמורייס ובמלח, בלא פת; או ישתה מי שלק של תרדין או כרוב בשמן ומלח ומורייס. ואם היה זקן--ישתה דבש מזוג במים חמין בבוקר, וישהה כמו ארבע שעות, ואחר כך יאכל סעודתו. יעשה כן יום אחר יום, שלושה או ארבעה ימים אם צרך לכך, עד שירפו מעיו.

יט [יד] ועוד כלל אחר אמרו בבריאת הגוף: כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה ואינו שבע, ומעיו רפים--אין חולי בא עליו וכוחו מתחזק, ואפילו אכל מאכלות הרעים; [טו] וכל מי שהוא יושב לבטח ואינו מתעמל, או מי שמשהה נקביו או מי שמעיו קשים--אפילו אכל מאכלות טובים ושמר עצמו על פי הרפואה, כל ימיו יהיו מכאובים וכוחו תשש. ואכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המוות, והיא עיקר לכל חולאים.

כ רוב החולאים הבאים על האדם, אינן אלא מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה, אפילו ממאכלים טובים. הוא ששלמה אומר בחכמתו, "שומר פיו, ולשונו--שומר מצרות, נפשו" (משלי כא,כג)--כלומר שומר פיו מלאכול מאכל רע או מלשבוע, ולשונו מלדבר אלא בצרכיו.

כא [טז] דרך הרחיצה--שייכנס אדם למרחץ משבעה ימים לשבעה ימים; ולא ייכנס סמוך לאכילה ולא כשהוא רעב, אלא כשיתחיל המזון להתעכל. ורוחץ כל גופו בחמין שאין הגוף נכווה בהן, וראשו בלבד בחמין שהגוף נכווה בהן. ואחר כך ירחוץ גופו בפושרין, ואחר כך בפושרין מן הפושרין, עד שירחוץ בצונן; ולא יעביר על ראשו כלל, לא פושרין ולא צונן. ולא ירחוץ בצונן, בימות הגשמים. ולא ירחוץ עד שיזיע וייפרך כל גופו, ולא יאריך במרחץ; אלא כשיזיע וייפרך גופו, ישתטף וייצא.

כב ובודק עצמו קודם שייכנס למרחץ, ואחר שייצא, שמא יהא צריך לנקביו. וכן בודק אדם עצמו תמיד--קודם אכילה ואחר אכילה, וקודם בעילה ואחר בעילה, וקודם שייגע ויתעמל ואחר שייגע ויתעמל, וקודם שיישן וכשייעור: הכול עשרה.

כג [יז] כשייצא אדם מן המרחץ, ילבוש בגדיו ויכסה ראשו בבית החיצון, כדי שלא תשלוט בו רוח קרה; ואפילו בימות החמה, צריך להיזהר. וישהה אחר שייצא עד שתתיישב נפשו וינוח גופו ותסור החמימות, ואחר כך יאכל. ואם ישן מעט כשיצא מן המרחץ, קודם אכילה--הרי זה יפה עד מאוד.

כד לא ישתה אדם מים קרים כשייצא מן המרחץ, ואין צריך לומר שלא ישתה במרחץ. ואם צמא כשיצא ואינו יכול למנוע עצמו, יערב המים ביין או בדבש וישתה. ואם סך בשמן במרחץ בימות הגשמים אחר שישתטף, הרי זה טוב.

כה [יח] לא ירגיל אדם עצמו להקיז דם תמיד, ולא יקיז דם אלא אם היה צריך לו ביותר; ולא יקיז לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אלא ביומי ניסן ומעט ביומי תשרי. ומאחר חמישים שנה, לא יקיז כלל. ולא יקיז אדם דם וייכנס למרחץ, ביום אחד; ולא יקיז וייצא לדרך, ולא ביום שיבוא מן הדרך. ויאכל וישתה ביום ההקזה, פחות ממה שהוא רגיל; וינוח ביום ההקזה, ולא יתעמל ולא ייטייל.

כו [יט] שכבת זרע, היא כוח הגוף וחייו ומאור העיניים; וכל זמן שתצא ביותר, הגוף בולה וכוחו כולה וחייו אובדים. הוא שאמר שלמה בחכמתו, "אל תיתן לנשים, חילך; ודרכיך, למחות מלכין" (משלי לא,ג).

כז כל השטוף בבעילה--זקנה קופצת עליו, וכוחו תשש ועיניו כהות וריח רע נודף מפיו ומשחייו; ושיער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושר, ושיער זקנו ושחייו ושיער רגליו רובה; ושיניו נופלות. והרבה כאבים חוץ מאלו באין עליו.

כח אמרו חכמי הרופאים, אחד מאלף מת בשאר חולאים; והאלף, מרוב התשמיש. לפיכך צריך אדם להיזהר בדבר זה, אם רצה להיות בטובה. ולא יבעול אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר, והוא מתקשה הרבה שלא לדעתו, ומסיח עצמו לדבר אחר, והקישוי כשהיה; וימצא כובד ממותניו ולמטה וכאילו חוטי הביצים נמשכים, ובשרו חם. זה צריך לבעול, ורפואה לו שיבעול.

כט לא יבעול אדם והוא שבע, ולא רעב--אלא אחר שיתאכל המזון במעיו. ויבדוק נקביו קודם בעילה, ואחר בעילה. ולא יבעול מעומד ולא מיושב, ולא בבית המרחץ ולא ביום שייכנס למרחץ, ולא ביום הקזה, ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך; לא לפניהם, ולא לאחריהם.

ל [כ] כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו, אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו, עד שיזקין הרבה וימות, ואינו צריך לרופא; ושיהיה גופו שלם ועומד על בורייו, כל ימיו--אלא אם כן היה גופו רע מתחילת ברייתו, או אם היה רגיל במנהג מן המנהגות הרעים מתחילת מולדתו, או אם תבוא מכת דבר או מכת בצורת לעולם.

לא [כא] וכל המנהגות הטובים האלו שאמרנו, אין ראוי לנהוג בהן אלא הבריא. אבל החולה, או מי שאחד מאבריו חולה, או מי שנהג מנהג רע שנים רבות--יש לכל אחד ואחד מהן דרכים אחרים ומנהגות כפי חולייו, כמו שיתבאר בספרי הרפואות; ושינוי וסת, תחילת כל חולי.

לב [כב] כל מקום שאין בו רופא--אחד הבריא ואחד החולה, אין ראוי לו לזוז מכל הדברים שאמרנו בפרק זה: שכל אחד מהן, לאחרית טובה הוא מביא.

לג [כג] כל עיר שאין בה עשרה דברים האלו, אין תלמיד חכמים רשאי לדור בתוכה; ואלו הן--רופא, ואומן, ובית המרחץ, ובית הכיסא, ומים מצויין כגון נהר או מעיין, ובית הכנסת, ומלמד תינוקות, ולבלר, וגבאי צדקה, ובית דין מכין וחובשין.