שלום לכל הגולשים !!!

תודה לאלברט היקר שצירף אותי לנהל יחד עם איש יקר בני כלפון את הפורום.
ברשותכם ברצוני לשתפכם ביומן מלחמה כתבה פרי עטי, שהייתה אמורה להתפרסם בעיתון המכללה מיד עם תום המלחמה בתחילתו של סימסטר א' אך מפאת בעיות טכניות בהוצאת העיתון, הסיפור נשאר עמי וטרם יצא לאור.
על כן זו הזדמנות נפלאה לשתפכם ברחשי ליבי באותה תקופת קיץ שטופת שמש בה ידעה עירנו מלחמה עקובה מדם, וצער רב.

קריאה מהנה ואל תתייאשו מאורכה.


יומן מלחמה

מאת: וורצל מזי
סטודנטית לסוציולוגיה משאבי אנוש.

אני יושבת עכשיו וכותבת את סיפורי אודות המלחמה. המלחמה שפקדה את הצפון הירוק והיפה. המלחמה שתפסה אותנו לא מוכנים, שהשאירה חותם עמוק של פחדים, חששות, ואי וודאות שעוד ילוו אותנו זמן רב.
כסטודנטית התקופה הכי קשה בכל שנה אקדמית היא תקופת הקיץ "מבחני סמסטר ב" כך הם נקראים בעגה האקדמית, התקופה המלחיצה שבה בעצם אנו נבחנים על כל הקורסים שלמדנו. שהמרוץ אחר הציון הגבוה הוא נחלת סטודנטים רבים, ורבים הסטודנטים שלא יחלקו על דעתי בעניין הזה. אך הכל היה אחרת באותו חודש יולי קייצי ושמשי. החודש בו השתנו חיי וחיי סטודנטים רבים מעתה והלאה, ותקופה קשה של בלבול, פחד, חוסר וודאות, תלווה אותנו ותפר את שלוותנו.
מלחמת לבנון השנייה כך היא נקראה, היא לא עוד מלחמה כמו כל מלחמות ישראל שהתקיימו עד היום, אלא היא מלחמת העורף, מלחמה פסיכולוגית, שאיימה לזעזע ולפגוע באזרחים חפים מפשע, אזרחים שכל משאת נפשם הוא שלום, שקט ושלווה באזורנו.
עם חטיפת חיילנו גלעד שגב, ואהוד גולדווסר, התחילה למעשה, המלחמה הקשה והעקובה מדם, שלימים תיזכר בהיסטוריה של עם ישראל כמלחמת לבנון השנייה.
יומיים לאחר חטיפתם הייתי בעיצומה של למידה אינטנסיבית, יחד עם חברה, למבחן קשה מאוד שגם עם זה ספק עם יחלקו עליי, בקורס "שיטות מחקר", באותו בוקר שאנו לומדות מחקר מהו? לא הבנו ולא הרגשנו מה עתיד להתרחש ואיך זה ישפיע עלינו בהמשך. ייחלנו רק לעבור את המבחן ואת שאר המבחנים שעתידים להיות לנו, אך כנראה שמישהו תכנן לנו תוכניות אחרות לבלות את הקיץ.לרגע לא תיארתי לעצמי שמעתה ועד להודעה חדשה אומר שלום למבחנים. לא אשקר שלרגע תחושה של אושר והקלה הציפה אותי למשמע הידיעה, שהמכללה סגרה את שעריה לכל פעילות לרבות בחינות עד להודעה חדשה, אך השמחה כאמור נמהלה בעצב עמוק, בתחושה של פחד וחשש מן הגרוע ביותר שמעתה והלאה הכל עומד להשתנות. כאמור התחושה שהרגשתי לא מיאנה להגיע וטיל הקטיושה הראשון שנחת בנהריה בבוקרו של יום ה' שבו קיפחה את חייה תושבת העיר עולה חדשה מארגנטינה בישר את הבאות, אותת לנו על המצב הקשה שרק מתחיל ועדיין לא ברור מתי הוא יסתיים. תמונות קשות ומזעזעות ריצדו על מסך הטלוויזיה, מתעדות את הזוועה, ההרס, והחורבן שהטיל זרע, ומספרות את הסיפור הנורא מכל, שלימים יהיה כריטואל לתושבי הצפון. במהדורת החדשות המיוחדת הודיעה הממשלה על מצב חירום, וכל תושבי הצפון נקראו למקלטים, ולמרחבים המוגנים. למשמע הידיעה הצורמת הזו, אספתי מיד את חפציי נפרדתי מחברתי, ועשיתי את דרכי חזרה לעכו, במכוניתי, חוששת ומפוחדת וסופרת את השניות שאגיע הבייתה ושחלילה צופר האזעקה לא יתפוס אותי בדרך.


סימני המלחמה ניכרו בכל פינה בעיר. הכבישים היו ריקים ממכוניות, המדרכות היו ריקות מהולכי רגל, סוחרי החנויות והשווקים שבימים כתיקונם, היו עמוסים לעייפה בקליינטים שקנו את מרכולתם, מדי יום, ממהרים עתה לסגור את חנותם ולרוץ הבייתה.
צופר האזעקה שלא מפסיק ליילל, והשקט ששרר לא הותיר ספק, שנקלענו למצב חירום וצריך לעמוד איתנים נוכח המצב.
לא אשכח את היום שנחת הטיל הראשון בעירי עכו. עד אז ספגה נהריה מטחי טילים מדי יום ביומו, ואנו חשבנו שהטיל לא יגיע לעכו מפאת היותה עיר מעורבת, אך כנראה התבדינו והשאננות כנראה עלתה לנו לראש. האוייב ששיחר לטרף לא בחל בשום אמצעים כנראה, ושינה את הטקטיקה והצליח להתחמש ולשנות את יעדי הטילים שיגיעו למרחקים גדולים יותר והוא לא ממש הבחין בין דת, צבע, או לאום. כשעכו כבר נכנסה ליעד החם של החיזבאללה, טיל קטיושה הצליח להגיע גם אליי סמוך לביתי. זה היה מוקדם בבוקר. אני ואימי נשארנו בבית לבד כשהאזעקה הושמעה, אני עוד הייתי במיטה, ממאנת לקום, וחושבת שאולי זו אזעקת שווא, אך אימי הפצירה בי לקום מיד ולבוא עימה לחדר המדרגות, כי לנו לא היה חדר ממוגן. כשקמתי והייתי בדרך החוצה בדיוק במסדרון שמענו את הטיל נוחת, הבום היה עוצמתי וחד, אמי חשבה שהטיל נפל מעלינו בבניין שלנו, הוא נשמע כל כך קרוב היינו בטוחים שהוא הגיע לבניין שלנו. למזלנו הרב התבדנו והוא פיספס אותנו ממש בשניות, אך לחוסר מזלם של שכננו שגרים בבנין הסמוך לנו בקומה הרביעית הוא לא פיספס ופקד אותם, ופער חור גדול בתקרת הבניין. הבהלה והלחץ נשמעו בכל פינה, שכנים רבים יצאו את הבתים לחזות במחזה הכל כך סוריאליסטי הזה, סקרנים לראות את פגיעת הטיל, אמבולנסים, ניידת מכבי האש, וניידות משטרה הגיעו למקום ע"מ לטפל בפצועים ולפנות אנשים, ניידות השידור של הטלוויזיה וצלמים רבים הגיעו למקום מאוחר יותר על מנת לתעד את החורבן וההרס שהטיל גרם, לדבר עם אנשים מקומיים על החווייה הלא נעימה שפקדה אותם בשעת בוקר מוקדמת ולשאול איך הם מתרגלים לשגרת החיים הנוראה הזו שכבר שבועיים מתרחשת. כל הזמן הזה ששהיתי בבית, לא העזתי לצאת את פיתחו. החשש הכבד הזה שפקד אותי שמא אצא מהבית והאזעקה תהדהד ואמצא את עצמי בחוץ לבד וחלילה להיפגע מהטיל ליווה אותי כל זמן המלחמה. את הזמן העברתי בקריאת ספרים ומילויי תשחצים תחביב שאהוב עליי במיוחד, כך חשבתי אפיג מעט את השעמום הנורא שהציף אותי.
תופעה מוזרה שפקדה אותי במלחמה הייתה תחושה מוזרה של סחרחורת וירידת לחץ זמן כל אימת ששמעתי את האזעקה מהדהדת ולאחריה את הדי הנפילות. על כן הייתי חייבת להשתחרר קצת ולהתרחק מהאזור לזמן מה. היה לי מזל שלא הרביתי לשהות בבית וכל שבוע הייתי במקום אחר בארץ. כך פתאום באמצע הקיץ במקום ללמוד לבחינות מצאתי את עצמי נופשת ונהנית ושוכחת מכל הצרות של המלחמה. זה התחיל באילת, למשך ארבעה ימים של כיף, זה המשיך בהרצליה עם חברה למשך ארבעה ימים נוספים, לאחר מכן הגעתי לקיבוץ בית אלפא למשפחתי שכבר שהתה שם מבעוד מועד, ולאחר מכן לנופש של סטודנטים חינם אין כסף לעוד ארבעה ימים בירושלים הבירה. כך למעשה העברתי את הזמן רחוק מהטילים נהנית ומבלה כמו רבים אחרים מתושבי הצפון שברחו מאימת הטילים.
מי היה מאמין שבתקופה הכי קשה בשנה, שהחופש כולו מוקדש למבחנים, אמצא את עצמי מבלה ונהנית ושוכחת מכל התקופה הקשה הזו, יוצאת לרחוב בלי חשש של טילים שנוחתים, לא שומעת את האזעקות המיללות ופשוט נהנית. אומנם ביליתי ונהנתי אך הרגשתי כפליטה הנסה על נפשה ובורחת מביתה ולא רוצה לשהות בו. משפחות רבות הרגישו כמוני ונאלצו לעזוב את ביתם, על מטלטליהם, למי שהתמזל מזלו השתכן אצל חברים או קרובי משפחה, ומי שאתרע מזלו נאלץ להוציא כספים רבים ע"מ להתארח בבתי מלון, או להתקבל אצל משפחה זרה לחלוטין ולהרגיש לא בנוח.
כך חלף לו חודש רצוף חוויות קשות, לצד חוויות מהנות, תקופה שתיחקק עוד לרבים מאיתנו בתודעה, תקופה שהפרה את שלוותנו, שלקחה מאיתנו את שגרת החיים שכל כך ייחלנו לקבלה בחזרה, ושהחזרה לשיגרה הייתה קשה לרבים מאיתנו, אך היום כשאני כותבת את דבריי אלו אני יודעת שלא היה מנוס ממנה, שהיא אומנם גבתה מחיר כבד, אך היא תאפשר שקט באזור שלנו ואני מקווה ומייחלת שהסיוט לא יחזור שוב.

כתיבה יפה וקולחת ...

כל הכבוד המשיכי לכתוב ...

כתיבתך מעשירה את האתר ...

אני קראתי .. אהבתי .. והזדהיתי ....

חן חן לך איציק

בני

חן חן לך על התמיכה והפירגון.

זאת אעשה.

מזי