 |
| עכונט כדרך חיים |
 |
הצטרף: 25 דצמבר 2005, 11:28
הודעות: 2910
|
נתחיל בדיסק שהתנגן בחנות בדיוק כשנכנסתי, ואבי (בעל החנות) אמר לי שבאתי
ביום טוב. הדיסק הוא Hot Tracks של ג'ון האמוונד שרבים אולי לא יודעים, אבל
למעשה לשיר Backdoor Man שנכלל באלבום הבכורה של "הדלתות" ג'ים מוריסון
התוודע בזכותו האמונד ולא מהמקור שהוא וילי דיקסון, אני למדתי על כך מספר
האוטוביוגרפיה על ג'ים מוריסון שקראתי פחות או יותר בתקופה שרכשתי את
הקופסא של כל תקליטי האולפן של "הדלתות". זאת העובדה שלמרות שהתאכזבתי
מהיצירה שלו שנקראת Country Blues אני עוד פתוח לשמוע עליו, ואני יודע שישנן
איפשהו הקלטות שלו שלא יכזיבו. ג'ון האמונד הוא בנו של מפיק מוסיקלי בעל אותו
שם, שבזכות כך שבשנות ה-60' הקליט לא מעט אמנים מהשורה הראשונה, ביניהם
גם את בוב דילן הוא ספק השראה לא מעטה ממיטב יוצרי הפולק - בלוז. ביצירה זו
הוא מלווה ב-Nighthawks שהם כמעין "שליחי הבלוז" בארץ. השיר Pretty Thing
שפותח במקור את הצד השני של התקליט הזה שיצא בחברת Vanguard שבדרך כלל
אחראית לצאתן של לא מעט יצירות מהג'אנר הזה. מזכיר לי נשכחות, עד כמה שזכור
לי אורי לוטן ז"ל סיפר בזמנו שהוא השיר האחרון שוילי דיקסון הקליט וחברי ה-דד
הם שהביאו לחשיפתו. זאת ככל הנראה הסיבה שהוא מזכיר בלחן שלו את גרייטפול דד.
ההיכרות שלי עם המוסיקה של ג'ון האמונד היתה ביצירה משותפת שלו עם דר. ג'ון
ומייק בלומפילד, בזכות התרשמותי מכל אחד מהם. השירים שבדיסק הזה מוכרים לי
אישית מיצירות של אמנים אחרים, כמו השיר Who's Been Talking שמוכר מדיסק
של רוברט קריי שנושא את אותו שם ומומלץ לאוהבי הבלוז הקליל.
http://www.youtube.com/watch?v=cCHdh1Jr ... re=related
מקובל לחשוב שתקליטי האולפן של "גרייטפול דד" הם לא משהו, אבל אני נוטה יותר
ויותר לחשוב שעם כל הכבוד לאלה שמחזיקים בדעה הזו זו סתם השמצה, כי העובדה
הזו אולי נכונה בהשוואה לתיעודי ההופעות שלהם, ואחרי הכל זו לא יצירת האולפן
הראשונה שלהם שאני רוכש ואני דווקא דיי נהנה ממנה. היצירה הזו הוקלטה עוד
בתקופה שג'רי גרסיה היה עם הפנים המגולחות שלו ונקרא "קפטן טריפ", היא הראשונה
שלהם תחת השם "גרייטפול דד", והם נשמעים בה יותר כמו ה-Warlocks להקה שקדמה
לה. יש בה כמה מהשירים שהם המשיכו לבצע בכל שנות קיומה. כולל השיר האלמותי
של בוני דובסון במקור, שנכתב על היום שאחרי הפצצת הירושימה, ובזמנו אורי לוטן ז"ל
לא הפסיק לספר לי כמה שהוא אחד השירים של הלהקה שהוא שב להתרגש ממנו מחדש
בכל פעם שהוא משמיע אותו. אי-אפשר לדעתי לפסוח על היצירה הזו כשמדברים על
תרומתו של "פיגפן" ללהקה, אם כי הביצועים שלו כאן שונים מאלו שנתן בהופעות
שהוא נהג להתחרע בהן. הוא שר כאן בין השאר את Good Morning Little Schoolgirl
במקור של סוני בוי וילאמסון והשיר לא נשמע שונה ממה ש"הדלתות" נהגו לעשות
לשירי בלוז אחרים. אחרי הכל הצליל שביצירה הזו מאפיין הרבה מהלהקות שפעלו
בסן פרנסיסקו - קליפורניה אי שם בשנות השישים.
למעשה ההיכרות שלי עם המוסיקה של ה-דד מעבר למה שאורי היה משמיע בתוכניות
שלו היה דרך כמה מיצירות האולפן שלהם, כמו American Beauty שהשמיע לי בזמנו
אמיתי (חבר טוב) בקסטה שעד כמה שזכור לי הצד השני שלה היה Workingman's Dead.
היצירה הזו שבה מוזכר ההרכב New Riders Of The Purple Sage נפתחת בשיר
Uncle John's Band שרק בדיעבד נודע לי שהוא מוקדש ל-New Lost City Ramblers
הרכב בלוגראס בעל זיקה למוסיקה האמריקאית השורשית שמייק סיגר (אחיו של אמן
הפולק, פיט סיגר) שעמד בראשו המשיך גם בקריירת הסולו שלו לתרום לחשיפתה.
http://www.youtube.com/watch?v=BGVS_IGm2mI
במשך לא מעט זמן חיפשתי אחר היצירה הזאת שאבי החליט פתאום, אחרי שדיברנו קצת
על גרייטפול דד, להתכופף לכיוון המגירה ולשלוף מתוכה. גם את האלבום הראשון מתוך
הדיסק הכפול הכרתי דרך אותו חבר, רק שאותה הוא לא הקליט לי אבל מאז שמצאתי
אותה בעצמי על תקליט באחד מביקורי בחנויות התקליטים האחרות, כל זמן שהיה לי
את מערכת הסטריאו הישנה שלי שבין חלקיה היה לי גם פטיפון שעבד לפרקים, הייתי
מקשיב ליצירה הזו. ג'רי גרסיה לקח חלק בהרכב הזה ובשלב מאוחר יותר הצטרף אליו
חבר נוסף מהגרייטפול דד, ביל קרוצמן (מתופף הלהקה).
http://www.youtube.com/watch?v=oItMfsNN ... re=related
כשחזרנו לבלוז, הג'אנר שכאמור פתחתי איתו הפעם את הביקור שלי בחנות, אבי ניסה
בתחילה להשמיע לי בלוז אקוסטי נחמד, אבל אמרתי לו בכנות שאחרי ששומעים עשרות
של דיסקים כאלה זה מתחיל בשלב מסויים עם כל הכבוד לחזור על עצמו עד עייפה. אני
מקשיב כבר לא מעט שנים לבלוז, אפשר מתחילת שנות ה-90', קצת אחרי שהתוודעתי
לבוב דילן ונחשפתי למוסיקה הזו שנחשבת לשורשים שלו. משום מה לא הצלחתי עד היום
לעלות על ההגדרה הנכונה של הבלוז שאני אוהב, אני מוכרח להודות שגם לא ממש
חיפשתי אותה, אם כי העניין הזה עזר לי כששבתי הביתה לסדר אחת ולתמיד את כל
הדיסקים של הבלוז שיש בספריה שלי. אז כמובן שאני חב תודה על כך לאבי, וזאת
ההגדרה שלו - הבלוז של השחורים שהוא קרוב יותר לשורשים, העניין הזה הזכיר לי את
שירם של סוני טרי ובראוני מגי - White Boy Lost In The Blues שמנסהלפחות לפי השם
שלו לשים ללעג את היוצרים הלבנים שעושים בלוז, למרות שחייבים להודות שישנם כמה
אמנים מתוכם ג'ון האמונד ובוב דילן שהזכרתי קודם ואם לשפוט לפחות לפי איך שהם
נשמעים קשה להאמין שהם לא אמנים שחורים, וזה ככל הנראה בעיקר העובדה ממי הם
מושפעים. דילן לדוגמא אמר בצעירותו שהוא כיתום גדל על ברכיו של אמן הבלוז,
Mance Lipscomb.
במקריות רבה אחרי שחזרנו לבלוז, בעיתוי נכון נכנס לחנות גיא שהוא לקוח ותיק בחנות,
כמוני. יצא לנו להיפגש כבר כמה פעמים בעבר בפגישות דומות לזו, כך ששאלתי אותו
לשלומו ואם הוא עדיין שומע מוסיקה? שאלה רטורית. "אי אפשר לנתק אותי ממוסיקה",
הוא ענה ותיכף הוסיף שטוב שכך. זאת הסיבה שכל אחד מאיתנו ממשיך לפקוד את החנות
אחת לכמה זמן. גיא סיפר על זה שהוא מתרגש מכך שיש לו כרטיס להופעה של "Deep
Purple". אני אמרתי שלא ידעתי שהם עדיין בעניינים, ואבי עם גיטרה שלקוח הביא לו
על מנת שיכוון לו בין זרועותיו, אמר שאם יש מישהו שהוא לא בעניינים זה דווקא אנחנו.
זה הזכיר לי את השמועות שרצו על "ג'תרו טאל" ב-2000 לפני שאני בעצמי עמדתי לראות
הופעה שלהם בחיפה, וצחקו שאיאן אנדרסון יעלה על הבמה עם קטטר, והוא לבסוף הוכיח
שלמרות רעמת השיער שכבר חסרה על ראשו הוא עוד בשיאו.
באדי גיא וג'וניור וולס כל אחד מהם נחשב לענק הבלוז בזכות עצמו. הדיסק הזה שנפתח
בשיר בנגיעת בלוז של דר. ג'ון נשמע כהמשך ישיר ליצירה Triumvirate שהזכרתי בהתחלת
דבריי. מי שמכיר את את "Blues Brothers" יחוש את ההשפעה שהאחים קיבלו, ככל הנראה
מהדיסק הזה שהם בחרו אפילו לשיר 2 משיריו. ואחרי שהספקתי להקשיב לו כבר פעמיים
אני יכול לומר שהוא נחשב בעיניי לאחד הדיסקים הכי כייפים שאני מכיר בג'אנר הזה.
כשהחבר'ה אוהבים לעשות מוסיקה פשוט חשים את זה מעבר לכישרון. בכל פעם שאני נהנה
מבלוז, אני כלכלך מצר על כך שהפסיקו את מסורת פסטיבל הבלוז שהתקיים בתחילת שנות
ה-90' בנמל חיפה, והתקיים לא יותר מאשר שנתיים.
http://www.youtube.com/watch?v=pV2f2TisYp8
ג'יימס קוטון הגיע בשבוע שעבר למספר הופעות בארץ, אבי שהיה במופע אומר שלדעתו
החמצתי בכך שלא הלכתי לאחת מהן. אני יודע את זה, אבל לצערי בעיתוי שגיליתי את
זה לא היתה לי הזדמנות לרכוש כרטיסים. בהזדמנות זו הוא מוצא לנכון להשמיע לי תיעוד
ממופע של קוטון עם מאדי ווטרס שחבר אליהם גיטריסט הבלוז הלבקן מטקסס, ג'וני וינטר.
להבדיל מאמני הבלוז שהזכרתי בדיסק הקודם הם אמנים שאני מכיר קצת יותר טוב, ולמרות
זאת עוד לא מצאתי עד היום דיסק טוב של מאדי ווטרס, אבל אני מכיר כמה מהשירים
הבולטים שלו שכמה מהם נכללים בדיסק הזה. זהו תיעוד של מופע שהוקלט ב-77' בסיבוב
הופעות שווטרס ערך עם צאת אלבום הקאמבק שלו Hard Again, אבל יצא בשלמותו רק
בשנה שעברה. לגבי קוטון, בעבר בחיפושיי העצמאיים אחר דיסקים של בלוז, גיליתי
במקרה את אחד מהדיסקים האחרונים של ג'יימס קוטון, שהוא אגב נגן מפוחית נפלא
Deep In The Blues כך שההמלצה דווקא על משהו מהיצירות הדיי מוקדמות שלו התאים
לי מאוד.
http://www.youtube.com/watch?v=K91Qj870HHk
בזמן שאני בחנות מקשיב לדיסקים נערמות ערימות גדולות של דיסקים שאני לצערי הרב
אחרי הכל צריך לברור מתוכן את ההכי חשובות לי. בשנים האחרונות הגעתי לידי הכרה
בכך שדיסקים וספרים הם האוספים שלי, להבדיל כמו שאחרים אוספים בולים או כל מיני
דברים אחרים.
אחרי הכל אני צריך לשלם על הדיסקים אם אני רוצה אותם, אז אני מתחיל את החישוב
בקופה עם הדיסקים שלשמם הגעתי לחנות, והפעם היות והקדמתי את צאת הדיסק החדש
של אהוד בנאי - "שיר חדש" והבוטלג הרשמי השמיני במספר של בוב דילן שייצאו בשבוע
הבא, היחיד שתכננתי מראש לרכוש הוא האוסף של כל חמשת תקליטי האולפן הראשונים
של פטי סמית. היו לאבי ולגיא עוד המלצות לדיסקים ומתוכם גם לכמה תיעודים ב-DVD,
ואני אכן קונה מפעם לפעם גם DVD רק שהבעיה היא שלא יוצא לי לשמוע אותם באותן
התדירות, היות ואני יכול לקחת רק דיסקים של שמע כשאני נוהג ברכב. פטי סמית היא
ללא ספק אחת הזמרות שאני מאוד אוהב, אני מקווה שפעם יזדמן לי להקדיש לה מאמר,
להבדיל כמו זה שכתבתי לאחרונה, אחרי לא מעט שנים, על לו ריד. היא הגיעה, להבדיל
כמו אלביס קוסטלו מהכיוון של רוק Pאנק. היצירה היחידה שלה שאני למעשה מכיר הכי
טוב היא האחרונה שבין הסט הזה, Dream Of Life, כשאת השאר אני מכיר בעיקר בזכות
השירים הבולטים שבהם ולכל יצירה נוספה רצועת בונוס. מזמן רציתי לרכוש עוד כמה
מהדיסקים שלה, פרט לזה שכבר היה, אבל כיוון שרציתי לרכוש כמה מהם ביחד העניין
נדחה עד היום והנה ההוכחה כמו שאומרים כל עכבה לטובה. אמרתי לאבי שזה שקיבצו
את כל חמשת תקליטי האולפן לקופסא אחת במחיר של דיסק אחד מוכיח כמה שחברות
התקליטים עשו עד היום כסף טוב על גבם של רוכשי הדיסקים, אבל הוא לא הסכים איתי
ואמר שלדעתו זה מוכיח יותר מכל עובדה אחרת, עצובה יותר והיא שחברות התקליטים
מתחילות אט אט להוציא דיסקים ויש כמה מהם שכבר לא יראו אור מחדש, אלא אם
ייצאו אז במדיה שונה (ככל הנראה) ממה שמקובל היום.
http://www.youtube.com/watch?v=ot2-kPbC ... re=related
בעיניי זה מוזר ששוק הדיסקים עומד לעבור טלטלה כזו בזמן שהתקליטים ממשיכים
להימכר, למעשה מעולם לא הפסיקו לייצר אותם, בכל אופן אלו הדיסקים שיצאתי איתם
מהחנות הפעם, אחרי ביקור של קצת יותר משעתיים שבמהלכן, אבי לא הפסיק להוציא
עוד ועוד דיסקים על מנת שאשמע כמה שיותר. כמו שיכולתם להיווכח בעצמכם כשאני
רוכש בקניה אחת כמה דיסקים אני אוהב למצוא את קו החיבור שקיים ביניהם, לא חייב
להיות בין כולם אבל לפחות לכמה מהם. העובדה הזו מקלה עליי בסופו של דבר לקטלג
אותם בספריה שלי שמונה כבר למעלה מאלף דיסקים שרובם ככולם דיסקים מקוריים.
* הערה - הוידיאוקליפים הם של האמנים שמוזכרים בסקירה הזו שכתבתי,
אבל לוא דווקא של אותן יצירות המוזכרות.
|
|
|
מי
אנחנו
כתבו
לנו
הודעות
ניחומים
הלוח
דע-עירך
מ.ט.י.
לוח
שנה 
חיפוש
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש בפורום 