מה זה "זה"?

היו לי יומיים מרגשים בעכו!
תחילה המפגש עם רוית, יפית, אייל ויוסי. אכן מונה ליזה- המסעדה- קיימת וקיבלו אותנו במאור פנים. תודה לכם על האירוח והסבלנות שגיליתם כשישבנו שם 3 (!) שעות והעלנו זכרונות. תלמידי היקרים, אתם פשוט נחת! הרגשתי שאפשר היה לשבת ולפטפט עוד הרבה זמן...
והיום, שוב באותו מקום, נפגשתי עם חברי כיתתי מהתיכון. החויות, הצחוקים והזכרונות הרעידו את קירות המסעדה. כמות הנוסטלגיה יכולה למלא דפי ספרים.
בכלל עכו מעלה לחלוחית בעיני. את מי ראיתי?
את אלי בן שושן מ"קפה בראשית", את יפה מירו חברתי שעבדנו יחד בחטיבת הביניים, את שמעון מנדלר (פעמיים!) ב"אוצרות בחומה"...
ביקרתי בפעם הראשונה בחיי בעירי כתיירת לכל דבר: אולמות האבירים, החמאם, מוזיאון עוקשי, מנהרת הטמפלרים. יפה הסיעה אותי בשכונות החדשות של צפון העיר ולאורך הטיילת המחודשת. ראיתי הרבה תיירים כמוני ושמחתי שבאים לעכו כדי להעשיר את הידע בעיר כל כך עתיקה עם הסטוריה עשירה . ידעתם 5000 שנה...?
יש לנו עיר יפהפיה והמון פוטנציאל לא מנוצל.
כל שנה אני חוזרת לעיר ולא מספיקה להנות ממנה כראוי. חסרים לי המפגשים האישיים והדריכה במקומות בהם הלכתי בעבר. הפעם יש לי סיפוק אדיר- עשיתי, ראיתי, חוויתי ואני רוצה עוד.
היה ממש כיף.
אגב, לא הבנתי את מה שאמר התורם בבלוג בשם מהרן- אולי תנסה להסביר את ההערה שלך? "מה מדברים כאן לחשוב זה צ'אטט חחחחח :lol:
לקחת טלפוון בזול..." מה בדיוק פספסתי? האם התכוון המשורר שתוכן השיחה אינו מתאים לאתר ושעלינו להעביר את השיחה לטלפון- שיעלה פחות מכתיבה באתר???
sorry- i am lost.

נירה יקרה,

גם לנו היה זה מפגש מרגש. זה היה ממש כמו לחזור 22 שנים אחורנית במנהרת הזמן. איך שלא השתנית- תבונה אינסופית, עירנות, כריזמטיות ואותו אור בעיניים.
3 שעות לא הספיקו כדי להכיל עוד הרבה דברים. יכולנו לשבת ולדבר כך עוד הרבה זמן מבלי להרגיש. היה כיף תוך כדי השיחה להתוודע לדברים חדשים שסיפרו אייל ויפית. הכל עורר סקרנות. שמחנו גם להכיר את מוני. נוצר הרושם כי הוא איש חשוב, איכותי ואף צנוע מאוד. חזרתי הביתה מלאת חוויות והרגשתי צורך לשתף את כולם.
סיפרת שיום למחרת נפגשת עם בני כיתתך. האם כולם הגיעו? אני בטוחה שבלוויית יפה מירו היה נפלא! את יפה מירו אני מכירה לא כמורה שלימדה אותי, אלא מההשתלמות האחרונה בפסג"ה כרמיאל. אישה מלאת ידע, מעניינת וחברותית. היא סיפרה על תלמידות שלימדה בחטי"ב בעכו בעבר ושכיום הן מורות בעצמן. היא גם לימדה את אחי הצעיר. לא ידעתי שלמדתן יחד.
אני למחרת המפגש נסעתי לחתונה ב"בת הגלבוע" סמוך לעין חרוד. היה ממש יפה. כל חתונה שהשתתפתי בה לאחרונה יותר מפוארת מהאחרת. כל חתונה היא הפקה בפני עצמה. מה שהיה מיוחד שם אתמול שהייתה מקהלת נערים, בני 13 לערך, לבושים כולם בלבן שהנעימו זמירות כך שהתכבדנו במזנון כשברקע קולם הצלול והשמיימי. ממש כמו מלאכים. הם גם קידמו את פניהם של החתן והכלה בדרכם אל החופה. חברה שלי ואני הספקנו להצטלם, וקיבלנו תמונה ממוגנטת. תליתי אותה על המקרר. לא להאמין שהפעם יצאה תמונה ראויה ולא "פוטו רצח".
איך היה הביקור ב"אלון הגליל"? מקווה שנהניתם ושהרגשתם בנוח. המקום שם יפה לעין וטובל בירוק. אני מניחה שכעת אתם שוב במרכז, הי שם בתל-אביב.
אני חושבת שקלטתי את מהרן- הוא סבור שהשיחות שלנו הן שיחות חולין, כאלה שמועברות במסנג'ר או ב-chating. אז למי שמבין את אופי הדברים ניתן להבחין בערך המוסף שיש בשיחות אלה-רשמים מביקורים בעולם, שיתוף בחוויות מיוחדות בזמן אמת ומעל הכל תכנים ומסרים חינוכיים מה שאומר הרבה יותר מ-chating. כששאואלים אותי: "מה אתן מתכתבות לעיני כל?" אני משיבה: "בהחלט, בגאווה. למה לא?" הרי אין כאן סודות. אנו מחליפות רשמים ומשתפות מתוך עניין ויש מקום לעוד הרבה אחרים שיכולים להביא משלהם לבלוג הנפלא הזה. חשוב לזכור ולהזכיר שנולדנו וצמחנו בעכו. זו אכן עיר יפהפיה בעלת פוטנציאל.
שבת שלום לכולם!

המפגש עם חברי הכיתה שלי היה מחמם לב- מדהים איך אחרי כל כך הרבה שנים- לא צריך לדייק :)...- אנחנו מדברים וצוחקים ויורדים זה על זה באהבה כאילו אנחנו עדיין בתיכון. אנחנו כמובן מתכתבים במשך השנה (טוב, בעיקר אני כותבת וכמה מהם מגיבים...) והקשר חזק. לפגישה הגיעו רק 9 מתוך 15 אבל כמה מאלה שלא יכלו להגיע התקשרו בזמן אמת, התנצלו ואיחלו בלוי נעים. זה שנפגשנו בעכו חיזק את הרגשות היחד, את עוצמת הזכרונות. אנחנו נפגשים כי אנחנו רוצים להפגש- אף אחד לא מכריח ועובדה- אנחנו מתאמצים. מישהו אפילו הגיע לאותו יום מבאר שבע!
יפה מירו לא למדה איתי- אנחנו חברות רק בגלל העבודה בחטיבת הביניים.
אנחנו חוזרים לאלון הגליל כדי לצאת עם החברים לשייט קיאקים על החצבני. אף פעם לא עשיתי את זה- גם לא בחו"ל. אני מין פחדנית כזאת למרות שנולדתי ליד הים...
את יודעת, חתונות בארץ תמיד מדהימות אותי ביצירתיות שלהן. איפה רבע עוף ובורקס...?! כל ארוע כזה זו הפקה ברמה. החתונות היהודיות בארה"ב הרבה יותר מתונות. פה יש הרגשה שכל אחד צריך לעבור את השני בהוצאות, במקוריות. אני רק שומעת "כמה זה עלה לנו....כמה צ'קים קיבלנו...מי האדיוט שהביא מתנה...?" כמה אוכל- לא יאומן. אנשים אוכלים וזוללים לפני החופה כאילו זה כל מה שיקבלו ואחר כך מתפוצצים מהאוכל שאחרי...האוכל לא מבייש מסעדות מפוארות- כל כך הרבה סוגים של מנות והכל טעים!
לגבי מהרן- חבל שהוא זרק הערה כל כך לא ברורה וכשביקשתי הבהרה הוא נאלם דום. אם לא נראה לו מה שאנחנו כותבות- הוא מוזמן בזאת חגיגית לדלג על הבלוג הזה לחלוטין. חבל לו לבזבז את זמנו על קריאת הפנינים שלנו...נכון? הבלוג הזה ספציפי לישראלים מעבר לים שיש להם קשר נוסטלגי לעכו ולתושביה והבלוג מזמין תגובות מאלה שנשארו בעיר או שמרגישים שהעיר נשארה בתוכם. אם כבודו היה מעיין בדפים קודמים היה אולי (אולי!) נהנה מטיול וירטואלי במחוזות רחוקים מעכו שאולי גם תורמים לידע כללי. האם א נ י הבהרתי את דעתי די הצורך??
יש לי הרגשה מצמררת/ מענגת שכמה מהקוראים מחייכים עכשיו וחושבים לעצמם: היא לא השתנתה...

נירה,

נהדר ששמרתם על קשר גם בחלוף כל כך הרבה שנים-גאה בכם! זה רק מעיד על כך שאם רוצים באמת לשמור על קשר, זה אפשרי ועוד איך. ניתן למצוא את הזמן לכל דבר, ואותו אחד שהגיע מבאר שבע כדי להשתתף, כל הכבוד לו. להוריד בפניו את הכובע. יש לי תחושה שבאופן כללי כחברה ישנם אנשים רבים שנוטים להסגר בדל"ת אמותיהם, להיות טרודים ועסוקים בשלהם. אין שום בעיה עם זה: טיפוח הקן הפרטי והקריירה הפרטית הוא דבר חשוב והכרחי בימינו, אך חבל שמנגד מפסידים דברים אחרים. אני יכולה לומר שגם בתוך משפחתי ישנם כאלה שכמעט לגמרי אבד איתם הקשר וזה חבל מן הטעם שמה יקרה בדורות הבאים? ילדינו כבר לא יהיו בקשר עם ילדיהם משום שכלל לא זכו להכיר אותם.
סיפרת על שייט הקייאקים ב"חצבאני". הפעם האחרונה שהייתי שם היתה לפני כשנתיים ביום גיבוש בו השתתפו מרבית המורים-אני כמובן לא שייטתי, אך החוויה הייתה נפלאה. המים היו קרים מאוד, מי שהיה בקייאק דאג להשפריץ מים על האחרים בקייאק הסמוך. אני רק דאגתי לרוקן את הקייאק ממים מהפחד שאולי הוא יתמלא על גדותיו. כאילו שזה היה עוזר.... זה היה כיף ומרענן. היה אפילו מישהו שנפל לתוך המים. אח"כ המשכנו למסעדת דגים טובה. זה מסוג הבילויים שבינתיים לא אוכל לקחת אליו כרגע את בני הצעיר, אבל עוד יגיע הזמן לכך.
ז'ובינו,
נחמד לדעת ש"התעוררת לחיים". חשבתי כבר שאבדו עקבותיך.
אכן צדקת-נירה אישה מדהימה, מיוחדת בדרך ראייתה את החיים ובתובנות שלה.
אין לי ספק שהחוויות בהן היא משתפת אותנו יכולות להתגבש לכדי ספר מעניין.

:)
:)
אהרון, וואו...המחמאות...! הכל נכון!
סתאאאאאם...
תודה יקירי. כתבתי גם מלוס אנג'לס- על הקהילה ועל חיינו שם, ואני תמיד שמחה לשתף בהגיגים את כל מי שמעוניין לקרוא. אני שגרירה אמביציונית וסנגורית של עכו וישראל בכלל ולא נראה לי שאפסיק. קשה לי לשתוק...בפרט כעת לאחר שביקרתי בעיר העתיקה, נכנסתי למקומות היפים שציינתי למעלה, קניתי בקלוואה ושוחחתי עם בעל החנות בערבית המועטה שבפי: סבאח אל חיר, כיף אל חאל, שוקראן, מע סלאמה...הוא נורא שמח והופתע. קישקשנו על הכלכלה בארץ ובחו"ל ולולא מיהרתי הייתי נשארת לכוס קפה אוטנטי. אם יש משהו יותר ספציפי- תגיד לי ואכתוב עליו.
רוית חמודה- תודה על הפרגון. את, יפית ואייל הנכם הוכחה ששווה להשקיע כמורים. את המורים שהשאירו חותם רוצים לפגוש שוב- ואני מודה לכם על כך.
אגב, המסעדה ליד מקום השייט היא במקרה "דג על הדן"? היינו שם פעם ונהנינו מאד. יכול להיות שנחזור לשם. ובסוף השייט אנחנו נוסעים לצפת לפסטיבל של כלייזמרים. צריך להיות מיוחד. עכואים- אם מעניין אתכם...לא יודעת פרטים וגם לא אם זה יותר מיום אחד אבל אנחנו שם ביום שלישי.
היום הסתובבתי באיזור בניין האופרה בתל אביב- איזה כיף! הים כל כך קרוב ומפתה. אבל החום...לעומת זאת אתמול בלילה היה שם אידאלי. כמה תיירים! רובם מצרפת. לא יאומן איך העיר הזאת לא הולכת לישון גם בשעות הקטנות.
עוד משהו שאנחנו אוהבים לעשות בכל ביקור בארץ זה לאכול ב"אורו"- מסעדה מרוקאית מסוגננת. אז בתיאבון...אני כבר מריירת בדרך לשם.

בדיוק כך-המסעדה ליד מקום השייט היא "דג על הדן". היא ממש המשך טבעי לשייט כשכבר מאוד רעבים והבטן זועקת: "הצילו, מתאים לי דג טוב".
אנו חושבים לנסוע בסוף השבוע ל"גני חוגה" ליד בית שאן. אפשר להקים שם קמפינג וגם לבלות באתר שבו מגלשות ואומגה. חוויה בשביל הילדים. נראה לי שווה את המאמץ.
את בני רשמתי הבוקר לחוג כדורגל. הוא קיבל ערכה מקסימה שבה ביגוד, מגנים לרגליים, כדור מגניב, מימיה. הוא כ"כ שמח. מחר כבר יוכל לקחת חלק באימון כשהוא לבוש בבגדי הקבוצה.
אם ישאר לכם זמן לבלות בת-א, כדאי לכם לבקר גם בשכונת "נווה צדק" ובמרכז "סוזן דלאל". מקומות מיוחדים. בפעם האחרונה שהייתי בתל-אביב הלכנו לאכול שם במסעדה הודית מדהימה ששכחתי את שמה, אבל היא בהחלט ענתה על הציפיות-מין אווירת שאנטי כזו, אכלנו על מחצלות, שתינו תה מיוחד, קינוחים מיוחדים ואפילו עמדת אינטרנט הייתה שם.
ביפו-יש את ד"ר שקשוקה. גם נחמד, אם כי בשבילי נדוש.
המשיכו להנות!

עשיתי את זה!!!
צרחתי מפחד ב 2 הדקות הראשונות של השייט אבל אחר כך נהניתי מכל הזרם! לפעמים היה קצת תקוע כי יש מחסור במים אבל בשבילי זה היה אידאלי לפעם ראשונה עם טעם לעוד. על הקיאק לא הרגשנו את החום והלחות הנוראים אבל לא הסכמתי עם כל אלה בסירות האחרות שהחליטו על דעת עצמם "להשפריץ" עלינו למרות שצעקתי עליהם להפסיק. ובאמת, היה יופי במסעדה הנ"ל. השירות שלהם מדהים. פסטיבל הכלייזמרים בצפת היה קודם כל פסטיבל אוכל! מוזיקה היתה בונוס נלווה. עם ישראל זולל- חבל לכם על הזמן. אני חושבת שהעיר כל כך מיוחדת. רוצה להבטיח לעצמי לבלות שם יותר בקרוב ולשלב את ראש פינה שהיא תמיד נוסטלגית ורומנטית (מבחינה הסטורית) בשבילי.
הערב הוא האחרון בארץ- אין לכם מושג כמה עצוב לי. לא. אתם פשוט לא יכולים לתאר לעצמכם את הריק בבטן. אני משאירה כאן את ליבי ואבוא לבדוק אותו במהרה בימינו.
חבל שלא אוכל לבקר במסעדה ההודית שהזכרת- אבל אשמור את המידע לביקור הבא. אני אוהבת אוכל הודי וגם מכינה בבית מטעמים מכמה ספרי בישול.
בלוי נעים לבנך בקייטנת ספורט. אישית, אני לא מסוגלת להבין איך אפשר להיות פעילים בצורה פיזית בחום ולחות אינטנסיביים כאלה. זה פשוט עינוי. אני נזלתי כל כך הרבה פעמים בביקור הזה שאפשר לשוט גם עליי- בטייטאניק...!
לכל העיניים היפות והרגישות שקוראות כאן- היו שלום. האם הבחנתם בדמעה...?

כתבת שהערב הוא האחרון כאן בארץ. אני יכולה להבין את העצב שכרוך בה, אבל זה משאיר טעם טוב של עוד ובהחלט מאפשר להתגעגע ולהגיע בפעמים הבאות. זה כמו שאני לתומי חשבתי שבחופש הגדול זה הכי, הכי כיף שאפשר כי אין כמו להרגיש חופשיה ומשוחררת מכל מחויבות, פשוט להתניע ולנסוע לאן שמתחשק, אבל בלב קיננה תחושה אחרת או אולי היגיון אחר-האם זה מה שיגרום לי להרגיש נפלא? החופש האינסופי? זה שאין שום מסגרת? צריך בכל זאת ליצוק איזשהו תוכן שמביא את התרומה שלך לאחרים ושבא ממקום של אחריות ונתינה גם אם לא תמיד זה נוח כי אז נהנים שבעתיים מן החופש הבא והוא בוודאי מוערך יותר ומתגעגעים אליו יותר. לפני כמה דקות צפיתי בתכנית תעודה אודות האישה העשירה בישראל, שרי אריסון. היא אמרה שם שהאדם העשיר ביותר הוא לאו דווקא האדם המאושר ביותר. לא שהיא חידשה משהו כי הרי זה ידוע לנו מכ"כ הרבה סיפורים עתיקים אחרים, אבל לשמוע את זה מפיה? הרגשתי שהיא די כבולה למה שהיועצים שלה רוצים שהיא תאמר. הייתה איזושהי נקודה שעצרו את הראיון בגלל שנאמר שלאור המיתון היא הפסידה כמו הרבה אחרים ואז ביקשו לתקן את הטעות-לא היה ולא נברא. כלל לא היו הפסדים. לא פלא שהיא פנתה לעולם הרוח וביקשה בו אחיזה.
אז מה, הלילה תטוסו חזרה? גם לי זה מרגיש עצוב שכבר לא תהיו כאן, בינינו.
טיסה נעימה!

נירה
את מי מהחברים פגשת בפגישת המחזור שהייתה לך
ביום שלמחרת פגישתנו ?

למהראן אין צורך להתייחס , לדעת חברים רבים כאן זה אחד הגולשים שפרשו לאחרונה
ומחפש דרך להישאר "בתמונה".

מקווה שנהנית משהותך בארץ
להשתמע
יוסי

כותבת משדה התעופה בפרנקפורט. ממריאים לסיאטל עוד כשעה. ואז ללוס אנג'לס.
יוסי, חבריי שהגיעו לפגישה הם: ענת, שלומית, אביבה, רוחי, אבי, יוסי, שרלי, מרים...הם כבר לא גרים בעכו והם השקיעו והתאמצו לבוא. היה נהדר.
קשה לתאר במלים- אפילו לי- כמה זה מרחיב את הלב. זו לנו פגישה שנייה ברציפות ואני אמשיך להתעקש לעשות זאת כל קייץ. יותר מזה, אתחיל לברר אפשרות למפגש עם חבריי מהיסודי. לצורך זה אשמח אם יצטרפו לכאן אלה מבית ספר התומר ואם יש בין הקוראים שמכירים אפילו שם אחד- אודה על העזרה. קריאה ראשונה לדליה בטלוי, יעל בוחניק, מנחם כץ, אילנה כהן, גרשון פנחסוביץ, יפה כספי, יפה ממן, אברהם (או אריה) דוד, (מישהו) בן גיגי...מישהו?
רוית, את צודקת. אני מיד אכנס לשגרה ואסחף אחר מירוץ מטורף שכולנו כה מייטיבים להשתלב בו. ואת יכולה לדמיין מה זה לטפל בדואר בן חודשיים??? כמעט גורם להתחרט על חופש או לפחות לתכנן לצאת לחופשה אחרי החופש...
עכו מתרחקת ממני...
כתבו- אל תהססו.

מי שאמר שצריך חופש אחרי החופש- צדק. לקח לנו יותר מיממה לחזור! ההמראה מנתב"ג הייתה ב 5 בבוקר כך שאת הלילה שלפני לא ישנתי בכלל ואני ממש לא מסוגלת להרדם בטיסות. טיסה זה כמו נסיון במעבדת שינה. ממש מצחיק לראות את כל אלה שכן נרדמים: איזה פרצופים הם עושים, פיות פעורים, נחירות, פוזות משונות בנסיונות אומללים למצוא תנוחה נוחה בכיסאות האיקוויזיציה...והאוכל? תענוג מפוקפק. הריחות מרמזים על גורמה אבל על המגש שמגיע- שלא נדע. אנחנו צמחוניים אז הארוחה שלנו משעממת וללא דמיון.
לא אומר שהייתי מוותרת על חופש בכלל אבל לחזור הבייתה ולהכנס לבולמוס של פריקת מזוודות, כביסה, לנסות להתוודע מחדש לבית שלי (מוזר איך המוח מסגל חשיבה שונה ואכסון מידע בזמן תזוזה) בדיקת כמויות בלתי אנושיות של דואר בן חודשיים,
מבט עצוב על המכונית שלי אשר בני נהג לתוך חניון והוריד חצי קיר צהוב משם (לתקן או לא? זו השאלה. $1500 זה כמעט ערך המכונית כולה...), נסיון להתעלם מפנלים אכולים ע"י הכלב שלי שהיה מתוסכל ומודאג שלא אחזור אליו, להציץ לתוך המקרר ולסגור אותו בזריזות מירבית כדי לא להזדעזע מהדברים המוזרים ששכנו שם בזמן שלא היינו בבית ושבעצם שימשו תזונה לילדים שלי...אני חושבת שאני זקוקה לחופש...
העיקר שקיבלו אותנו במאור פנים- הבן הגדול הכין ארוחת ערב סינית, הכלב ליקק אותנו היטב ושלושת הילדים שמחו לישון יותר זמן הבוקר כי "האבא והאמא" של הכלב חזרו לטפל בו...
ז'ובינו רצה לדעת על הקהילה שלנו- אז הנה. כיון שהגענו אתמול בלילה ולא היה לי זמן היום לקנות ולבשל (לאור מה שסיפרתי למעלה) אנחנו מוזמנים לארוחת ליל שבת. ומחר הקהילה נפרדת מאדם מקסים שהעשיר אותנו בהרצאות ובשבוע הבא עולה לארץ ואיך נפרדים אם לא באוכל...כך שאני מסודרת.
העייפות עוטפת אותי בכבדות משמעותית ובא לי להכנס למיטה ולשקוע, לשקוע...בחלומות על הביקור המדהים שהיה לי. איך אחזיק מעמד שנה שלמה??? ההתכתבות עוזרת לי.
רוית ויוסי ואהרון וכל יתר זוגות העיניים- שבת שלום.

NO PLACE LIKE HOME
על אף הכל אין כמו להיות במשכנך הפרטי, לחזור להרגליך היומיומיים כשסביבך האנשים האהובים. התחושה שתארת, נירה, מוכרת לי. כשחזרנו הביתה לאחר נסיעה בת כמה ימים הבית תמיד נראה מוזר: מרצפות מוזרות, ברזים משונים. מין תחושה של לא למצוא את מקומי, לפחות לא בהתחלה, אך מנגד להעריך את קיומו של ביתי - של הניקיון האהוב עליי, של המצעים הנעימים והסלון שהוא רק שלי. זה גם נעים שהכלב מקדם את פניך- בעל חיים מקסים שמנתר בהתלהבות בכל פעם שמגיעים הביתה.
האמת שגם אצלי זה מרגיש מוזר לחזור לאותה שגרת עבודה מוכרת כ"כ. לא להאמין איך שעובר הזמן. בסופו של דבר מתרגלים לכל שגרה שהיא. אני מנסה לחשוב על הכל באורח חיובי.
נירה,
האם גם את תתחילי ללמד בתחילת ספטמבר או שהלו"ז שונה?
אנחנו חזרנו מסו"ש מדהים. היה כל כך כיף. היינו בעמק המעיינות בבית שאן. המים היו כ"כ נעימים וצוננים בחום הזה. לילדים זו הייתה חוויה נהדרת וזה היה כיף לחזור הביתה.
אני בטוחה שגם השנה הזו תחלוף כ"כ מהר ותהא משמעותית ומלאת חוויות וסיפורים מעניינים!