תודה, יוסי.

רוית

בהחלט.
יישר כוח על היוזמה.

חברים יקרים,
לו ידעתי שאצור מגילת התיחסויות כמו זו שהתפתחה מתמונה תמימה- הייתי פותחת מדור לבלוג מיוחד ושמו: תגובותיה של נירה לבלוג נוסטלגיה....
אני מתעודדת מרמת ההתענינות בקורותיי ושמחה לספק פרטים נוספים.
משעשע לקרוא איך החנות של אבא שלי וסוג הסחורה שהחזיק כיכבו ברוב התגובות. אז אולי באמת הסחורה לא הייתה איכות בוטיק אבל אבא שלי בהחלט היה סוג א'!!! לא רק שהרבה מאד לקוחות מצאו את המחירים שלו סבירים ובכך יכלו להלביש משפחות מרובות ילדים, אלא שגם מצאו את התנהגותו הולמת ונעימה. אחרי מותו מצאנו המון קבלות של תרומות למוסדות צדקה שלא ידענו עליהן. אבא שלי, ז"ל, היה מצחיק וטוב לב, חבר נאמן ואבא מסור. האנשים הגיעו לחנות לא רק כדי לקנות בגדים או נעליים, אלא גם כדי סתם לשוחח אתו, להעביר חוויות, לדבר פוליטיקה או כדורגל ולהחליף בדיחות. תראו, אבא שלי לא יכול היה לתת לי חינוך ובית חם אם לא היו לו הלקוחות שקנו את ...כן...הסחורה סוג ב'...
רוית, אלף תודות לך על המילים הנהדרות שכתבת עלי! המייל של יוסי הגיע אלי בבוקר יום האם ולא הייתה יכולה להיות לי מתנה נפלאה ממנה! מאז אתמול אני מחייכת כפליים בזכותך. כל כך התרגשתי. אני אצרף מיד את המכתב ששלחתי ליוסי כתגובה.
ולכל החברים שמתענינים בפרטים נוספים- רק תשאלו...

יוסי,
What`s agreat surprise
איזו מחווה נפלאה, תודה!
חלפו, עברו להן 23 שנים בערך, וישנם דברים / אנשים מיוחדים בחייך שאינם נשכחים.
איפשהו אני מאמינה שדברים שצריכים לקרות קורים: כנראה שהייתי צריכה להכנס ולתור אחר חומרים על העיר עכו עבור בני, להווכח שקיים האתר הנפלא ולשתף לימים את נירה בשבחים על עבודת הקודש שעשתה. בוודאי שאשמח להתכתב עמה, לחלוק חוויות ולהתייעץ, רק שאין לי מושג איך להשיג את כתובת המייל.
נירה,
את בהחלט ראויה להתעניינות מצד כל הכותבים. לצערי, אנשים איכותיים באמת הפכו למצרך נדיר במחוזותינו ובמקומם דברים לא תקינים, חומרנות ונהנתנות מככבים בראש גולת הכותרת, כל שכן מצד ראשי השלטון, אלה שאמורים להוות עבורנו דוגמה.
זה גם לא במקרה שמקצוע ההוראה יכול להתאים רק לאנשים מסוימים, כאלה שיש בהם תחושה של אחריות ושל שליחות. אנו נמצאים בעיצומן של בחינות המגן והבגרות, והיום אני מבינה בכמה אחריות זה כרוך. אני בהחלט מאמינה במוטו של לעבוד מכל הלב ומכל הנשמה ולהפוך את עבודתך לדבר שגם יסב לך הנאה. יהיו שיאמרו שעבודת ההוראה אינה מתגמלת מספיק, שאנשיה חשופים לביקורות רבות (מה שנכון) ושיש בה הרבה כפיות טובה, אך במהלך 13 השנים הללו בהן אני מלמדת מצאתי שהאינטראקציה עם בני הנוער עדיפה על עבודה משרדית סביב תיקים "עמוסים" ובהספקים. מעבר לכך אין כמו לשהות עם ילדיך בשעות אחה"צ, בחופשות ובזמנים שהם זקוקים לך לידם.
באותה נשימה אציין שמרבית אלה שלמדו איתי הצליחו יפה. את בוודאי זוכרת את אלונה סיגלר הגאונה, כיום היא עו"ד, בעלת תואר שני בעלת משרד לעורכי דין. גם מיה ברזילי ושירלי למדו משפטים, יש אחרים שסיימו לימודי פסיכולוגיה או לימודי הנדסה בטכניון. נחמד להתוודע לכך לאחר שנים רבות, נכון?
אני שמחה ששימחתי אותך ביום האם. זה הגיע פשוט בזמן!!!
מאחלת לך להמשיך להאיר בדרכך המיוחדת לעוד הרבה אנשים, המון בריאות וימים טובים.
רוית

את ממשיכה לחמם את ליבי, רוית.
מדהים איך שוטפים אותי הזכרונות- השמות מתחברים לתמונות...מיה ברזילי הייתה קטנטונת וחמודה שחייתה תקופה מסוימת בחו"ל ולכן רמת האנגלית שלה הייתה טובה, נכון? ושירלי הייתה מתולתלת, אם לא טעיתי. לפני שנתיים כשבקרתי בארץ הגעתי לנהריה ובתחנת הרכבת ראיתי אישה שזיהיתי כאמא של אחת התלמידות שלי. לא הססתי ופניתי אליה אבל עוד לפני שהספקתי להציג את עצמי היא צרחה בשמחה "נירה!" ומיד התקשרה לסלין, הבת שלה כדי שנוכל לדבר... צמרמורת עוברת בגבי כשאני כותבת את זה עכשיו. הרי עברו לא מעט שנים מאז לימדתי בעכו- אני כבר 20 שנה לא בארץ. זו הייתה שיחה כל כך מרגשת, לא צפויה. כמה אנשים פגשנו בחיינו מאז, כמה גלגולים עברנו- בלתי נתפס איך נשארו בזכרון חתימות אנושיות כאלה...בקיץ של המלחמה בלבנון הגעתי לעכו ויחד עם יוסי נכנסנו לתיכון- רק רציתי לגעת בילדותי פעם נוספת. לו ידעתי מה יקרה שם הייתי מסריטה בזמן אמת. לאה חליוה זכרה אותי ואת שם משפחתי- לא קל בכלל!-מהזמנים שהייתי תלמידה שלה! לא יאומן. כמה תלמידים עברו תחת ידיה ובמיוחד כמנהלת בית הספר- השמות, המחזורים....כנראה מורים כן אוהבים את התלמידים שלהם ולמרות השחיקה מפיקים הנאה מההצלחה שלהם בהמשך.
רוית, אין לי מושג איך להעביר לך את כתובתי האישית. נראה לי שליוסי יש פתרונות טכנולוגיים. יוסי? אם אתה קורא- אולי...?

היי נירה,

אני לגמרי לא מופתעת מכך שאנשים הטיבו לזכור אותך גם לאחר עשרות שנים, איך אפשר לשכוח ג'ינג'ית כ"כ יפה ומיוחדה?
זכרת נכון את שירלי המתולתלת ואת מיה, שהאנגלית שלה פשוט עוררה קנאה. אני זוכרת את עצמי בשיעורי האנגלית הראשונים בחרדה תהומית, איך בכל שיעור ונחבאתי אל הכלים שמא אתפס בבורותי. הגעתי מבי"ס יסודי פשוט יחסית שבו לימדו את השפה החל מכיתה ד' ולא כמו בימינו כשמעשירים את בני, נועם באוצר המילים כבר בכיתה ב'. מפליא אותי איך כ"כ באים לקראת התלמידים עם כל רמות המבחנים המדורגות ע"פ ה-modules.
על כל פנים, פגשתי היום בהשתלמות מורים בביה"ס מישהי שגם למדה כמוני בכיתה ז-3. כיום היא מורה, כן...כן מורה לאנגלית. סיפרתי לה על הקשר המפתיע איתך, והיא כ"כ התרגשה. היא הוסיפה שהיא כבר שנים רוצה לדבר איתך ושהיא מאוד מתגעגעת. מי זו? לא אגלה. אשאיר זאת כהפתעה. היא הבטיחה שתיכנס לאתר ותכתוב.
ו...יוסי,
אייך? אתה איתנו? היש פתרון טכנולוגי?
אצלנו מחר יום שישי, אלך לבשל ולאפות עוגה.
אאחל לכולנו שבת שלום, שבת של אור!!!
Ravit

זה רק הולך ונעשה יותר טוב...כדאי להשקיע בבורסת הנוסטלגיה כי ערך המניות עולה לפי מספר המשקיעים...!
ברוך הבא אהרון. אם אני זוכרת אותך? ודאי ודאי. היית חבר של ענת תקופה ארוכה. רעמת השיער השחור בלטה בכל מקום. טוב, אולי לא כמו הלהבה על ראשי, אבל...כמו השיער הגדול כן היית אתה-גדול מהחיים...נדמה לי שאתה שנה מעלינו אבל נראית לי אז לפחות בן 20. כזה בטוח בעצמך. אני חושבת שמעולם לא זרקת מילה או מבט לכיוון שלי. מעניין איך היום אתה זוכר....מה מעשיך בימים אלה? ותודה על המחמאות, חבריי. קפצתי לרגע להביט במראה...
רוית, אני סקרנית לדעת מי זו- מורה לאנגלית? וואו. איזו נחת, ידידיי...האם הייתה מירב בכיתה? האם היה גם ירון? או קיצור של שם כזה? לפעמים התמונה חדה ולפעמים המחזורים מתערבבים. עבדתי בחטיבה 10 שנים. מה את מלמדת ואיזו שכבה? אני רוצה לנגוע בעבר- זה הפך להיות צורך פיזי, מוחשי. זה לא רק שהתרחקתי מעכו. הניתוק מהארץ מזעזע את כל מה שהיה חלק מן האישיות והחויה הנפשית. מאד מעניין שזו תופעה יחודית לישראלים. אני לא פגשתי עדיין גרמנים או צרפתים, למשל, שחיים כאן והגעגועים מכרסמים בהם...אין כמו שירים ישראלים, אין כמו האוכל בארץ, אין כמו בדיחות וסלנג וילדים יפים וחיילים שנקרע הלב...
המשיכו לכתוב ואנא, צרפו עוד ועוד. לא יחלוף זמן רב והבלוג של נוסטלגיה יהיה הפופולרי ביותר...

יוהו........נפלאות הטכנולוגיה........
איזה כיף היה להבחין בעוד שתי הודעות ובבלוג שהולך ומתמלא. עכשיו כשהסירים מתבשלים להם, העוגה בתנור והניחוחות נפלאים, אפשר לשבת בנחת ולכתוב. אז ככה, אני מחנכת בכיתה י' ומורה לספרות ולשון בכיתות י-יא. התחלתי דרכי לפני שנים כמורה למינהל וחשבונאות, ואז החלטתי להמשיך הלאה וללמוד תחומי דעת נוספים, בין היתר למדתי לתואר שני במקרא. חשוב לציין שכל תואר שלמדתי היה מיד לאחר כל לידה, מין רצון בלתי מוסבר במשהו נוסף מעבר להנקה וטיטולים של "פמפרס". זכיתי בשני בנים מקסימים, נראים כאילו הבאתי אותם מסיאם.
בוודאי שזכורה לי סלין עליה כתבת, אני גם זוכרת את מירב שלמדה איתה בכיתה בה חינכת, כיתה ז-2 אם אני לא טועה? לא זכור לי ירון.
באשר למורה אותה פגשתי היום, שאלתי אותה אם אוכל לכתוב לך עליה. היא העדיפה להכנס לאתר ולכתוב בעצמה מתוך רצון לבטא את שהיא מרגישה. אכבד זאת.
אין ספק שככלות הכל הישראלים הם עם מיוחד, שופע חום, אמיתיים, ואין.......אין על הפלאפל והחומוס בעכו.
כולנו רקמה אנושית אחת חיה..............
ועכשיו, כשהעוגה קוראת "הצילו", אגש להציל אותה מפני שריפה.

נירה... עוד משהו ...קטן ...אבל גדול ...!

היכנסי לכתובת הבאה קראי חתמי

והפיצי בכל דרך אפשרית כמה שיותר

http://www.atzuma.co.il/petition/jovino2009/1/

הנה כבר קיבלת משימה

גם נשיא המדינה חתם

תודה .

קצב מסחרר של תגובות- רק שלא יגמר הסוס...
אתחיל במחמאות: השמות שבחרתם לילדים מקסימים ואיתמר הוא שם מועדף אצלי בגלל איתמר מרזל מקבוצת הכדורסל גבת יגור. והילד הג'ינג'י בוודאי מביא לכם נחת כפולה...! יפה שנשארת נאמן לבנות עכו- אין טובות מהן. וכל העיסוקים שלך מעידים על "איש רנסאנס"- איך הספקת? איפה למדת?
והפתעה: במו ידי אירגנתי פגישה לבני הכיתה שלי (רק הביולוגים) בקיץ האחרון. איתרתי את הכתובות, עודדתי ושכנעתי במשך 9 חודשים, החלפנו רשמים ומידע ונפגשנו אצל אביבה שטורם בהרצליה. באוגוסט הקרוב שוב ניפגש והפעם בעכו. הרגשתי שיש בזה צורך להרגשת החיבור האמיתי. כך שאני יודעת על ענת ואנחנו בקשר הדוק ביותר. גם ראיתי את אלון הקטן- חומד של ילד.
ממרחק לא אוכל לעזור עם האנגלית- אלא אם תרצה לכתוב לי ואז, אם יש צורך ,אתקן שגיאות - אבל כל הכבוד על המרץ שלך! שמעתי שזו תוכנה מעולה. אל תוותר. לא שמעתי על החברות שציינת. איך הגעת אליהן? למה אתה אינסטרומנטלי בפירוק?
גם אני התגלגלתי לא מעט- 20 שנה בארה"ב. הגענו לכאן כי בעלי יצא ל"פוסט דוקטורט" ובמסגרת המחקר שהוא עושה בפיסיקה ובכימיה מצאנו את עצמנו בניו ג'רסי, ברקלי שבצפון קליפורניה ומזה 8 שנים בלוס אנג'לס. הוא מלמד באוניברסיטה ויש לו מעבדה גדולה עם הרבה סטודנטים ואני מלמדת עברית תנ"כית לתואר שני באקדמיה לרבנות. אנחנו חברים בבית כנסת אורטודוקסי מודרני שמשמש לנו כמשפחה מורחבת- קהילה מדהימה. יש לנו 3 ילדים, ב"עה, אבישי בן 23 שגמר תואר ראשון ושני בסטנפורד ויתחיל ב"ה דוקטורט במישיגן בהנדסת חלל, יואב בן 21 שסיים היום שנה שלישית ארכיטקטורה באוניברסיטה בעיר (שיבוא אליך להשתלמות?) ונותרו לו עוד שנתיים לתואר מורחב ורחלי שהיום סיימה את הבחינה האחרונה של י"ב ובסוף אוגוסט עוברת לניו אורלינס ללמוד באוניברסיטה.
אבישי ויואב עשו בארץ מעין טירונות בת חודשיים כשסיימו שנה א' באוניברסיטה ורחלי מתכננת ללכת בעקבותיהם. היא חזרה ממצעד החיים לפני שבועיים- חגגה יום העצמאות בכיכר רבין! איזה כיף!
חתמתי על העצומה- כמו שבקשת. שרק יהיה טוב...והסמקתי כשקראתי ש"כן הסתכלת..."
רוית, רעיון מטורף: אולי אפשר לארגן מפגש של בני כיתתך כשאהיה בעיר? אני מבינה שכולם התפזרו עם הרוח אבל מי שנמצא או יכול להגיע עשוי להנות מלראות את המורה מזילה דמעות...!
שבת שלווה לכולכם ותמשיכו לכתוב!