הנה יש לי רגע פנוי- לא יאומן. כאילו לא נפשתי כלל. למה אנחנו מסכימים לקצב חיים מטורף שכזה? מבוקר עד ערב אני עובדת עם רשימות ובקושי מצליחה למחוק חלק מהמשימות שהצבתי לי. כל יציאה מהבית היא כמו הכנה לקרב: ציוד, מטרות, אסטרטגיה, מסלול...וזה עוד בלי לעבוד "ממש"- כלומר, עדיין לא חזרתי לעבודה. למה??? מה יצא לנו מזה בסוף הדרך? הרגשת הסיפוק מכיבוש נוסף היא רגעית במקרה הטוב כי בדרך כלל אין לי נינוחות להנות מהתוצאות משום שאני כבר בראש של המשימה הבאה. ומחר זה יחזור על עצמו. חוסר תכליתיות משווע...
יומיים לפני "ה-מ-ס-ע" האמיתי של הקיץ הזה : בתי עוברת למדינה אחרת. היא מתחילה ללמוד באוניברסיטה בניו אורלינס ושתינו מתכוננות לטיסה, לשנוי, להתמקמות ואני מתכוננת לחזור בגפי משם. אני בטוחה שאראה את החיוב במעבר הזה ברגע שערפל הדמעות יעלם. גם אני צריכה לגדול למרות גילי המופלג...נראה לי שתהייה הקלה במצב הכמעט בלתי נסבל הזה- בראד פיט אולי אולי אולי יהיה ראש העיר של ניו אורלינס. מה כבר אמא יהודייה צריכה לבקש? או..רגע..טוב, לא...תשכחו מזה...חבל, דווקא מתאים לו להיות יהודי.
מה אתם עושים ברגעי הקיץ האחרונים? שומרים על שפיות דעת בחום הנוזל?

שכחתי לענות לשאלה שלך, אבל עכשיו יש לי הזדמנות להרחיב:
בניגוד למצב בארץ, כאן יש תאריכים שונים להתחלת לימודים וסיומם כי זה תלוי בסוג המוסד בו לומדים ובשיטת חלוקת השנה. לא כל האוניברסיטאות הפרטיות מתחילות באותו תאריך או שומרות על סימסטרים או רבעונים בצורה דומה. גם האוניברסיטאות הציבוריות אפילו באותה מדינה עשויות לעבוד לפי לוח זמנים שונה. מנסיוני הפרטי שני הבנים בקליפורניה התחילו שונה: הגדול בסטנפורד התחיל בסוף ספטמבר והשני בסוף אוגוסט, בסטנפורד השנה התחלקה לרבעונים וב יו.אס.סי התחלקה ל2 סמסטרים. אותה מדינה, אוניברסיטאות פרטיות. בתי ספר יסודיים ותיכונים גם הם שונים אלה מאלה. יש שמתחילים בסוף אוגוסט ויש שמחכים עד לאחר החג האחרון של הקיץ- "יום העבודה" שחל בסוף השבוע הראשון של ספטמבר. בתי ספר יהודים משתדלים להתחיל לפני כדי לאפשר מספר הולם של ימי לימוד בהתחשב בחגים היהודיים והנוצרים. גם באזורים של מזג אויר קשה, מתוך צפייה לשלג משבש, נוטים להתחיל מוקדם.
ואני?
האקדמיה בה אני מלמדת מתחילה ב ד י ו ק בחג העבודה! יענו, שנבין את הפרינציפ...
אני חוזרת מניו אורלינס ביום ראשון ויש לי שבועיים להתכונן. אוי אוי אוי...

"So kiss me and smile for me, tell me that you'll wait for me,
hold me like you'll never let me go..."

I'm leaving on a jet plane- don't know when I'll be back again...oh babe, I hate to go...
אני מניחה שאפשר לדבר גם בשירים...זה יכול להפוך לאתגר חדש.

סוף, סוף התפנה לי זמן לשבת ולכתוב, לחזור לתחביב שלי. סיפרתי כבר שחודש אוגוסט רווי בשמחות ובאירועים שהאחד יותר יפה מהשני? אז זהו שכעת אני מוצאת עצמי באירועים שכאלה, בעיקר בחתונות. מה לומר? שכן ירבו השמחות. זה מאותם דברים בחיים שמחממים את הלב גם אם זה לרגע אחד מסוים-אתה שמח בשמחת אחרים, פוגש אנשים מוכרים, אוכל לשובע כי יש מגוון של דברים וכשאתה מגיע למנה העיקרית מן הסתם אתה כבר לא רעב. מפליא שיום למחרת הכל כמו עורבא פרח, היה כאיננו, תם ונשלם עם טעם טוב של עוד.
אני כבר מכינה עצמי לבאות ולשנה"ל שבפתח. עדיין נותר פריט חסר אחרון. אני לא מוצאת תיק כלבבי. תרתי וחיפשתי ולא מצאתי משהו שמצא חן בעיניי. לא אכפת לי איזה תיק זה יהיה, אבל לפחות שיענה על הצרכים ושיהיה גדול מספיק כדי להכיל את מה שביום יום הכרחי כל כך.
קצב החיים שלנו מסחרר. בתוך הקדחתנות הזו שוכחים מהם הדברים החשובים באמת, אבל זה משהו שבמידה רבה החברה התחרותית הכתיבה וגם הסגידה לקפיטליזם. בכולנו מקננת אותה תחושה של לרצות עבורך ועבור ילדיך את הטוב ביותר, וזה משהו שתובע מחיר משלו.
נירה,
סיפרת על פתיחתה של שנה"ל באוניברסיטת ניו אורלינס ועל בתך המתעתדת ללמוד שם. זה זמן איכות מצוין בשביל שתיכן להיות יחד, לשתף, וגם לחוות את החוויה המיוחדת הזו של בראשית הדברים שתיזכר לאורך זמן. אאחל לשתיכן שנה נפלאה, גדושה בהצלחות. אין לי ספק שכך יהיה.

היי, נחמד לגלות שיש עוד אורח שנכנס ומטיב להביע עצמו. אפשר שזה SKELETON רק במסווה של אורח? אני חייבת להודות שכמוהו גם הנוכחי מטיב להביע עצמו בשפה האנגלית. מצחיק אותי לחשוב שככלות הכל לא דיברנו עליו ולו פעם אחת כשנפגשנו בתחילת אוגוסט. אולי מישהו צפה בנו מבחוץ? אני שכחתי מזה לגמרי...
על כל פנים,
שבת נעימה לכולנו!

הוי...איך יכולתי לשכוח...
נירה,
האם שמעת על התאבדותו של דודו טופז? זה קרה אתמול בבוקר. כל כך טרגי.
השנה האחרונה שלו הייתה נוראית בגלל המצב שאליו נקלע. אני זוכרת לו את השנים הטובות בהם הפליא לרתק בתכניות ה"ראשון בבידור", נחשב ל"מלך הרייטינג" והיה כל כך אנושי כלפי אנשים בעלי מצוקות שונות: עזר להם כספית בכל מיני אופנים, השכין שלום בין אנשים שהסתכסכו, הפגיש בין אנשים מרוחקים וגם תרם לאומנים שונים בתחילת דרכם כשעדיין לא היו פופולארים. הוא גם היה מוכשר וחכם. בתחילת דרכו, אם אני זוכרת נכון, היה גם מורה לאנגלית, אדם חכם.
עצוב שכך סיים את חייו.
שנדע לזכור לו את הטוב שעשה בחייו,
יהי זכרו ברוך.

רוית- נעלמת...וגם אני...
חזרתי ניו אורלינס אחרי שביליתי שם כמה ימים בהתארגנות עם הבת שלי. היה מאתגר להעביר חיים שלמים למקום חדש ולחשוב על כל הפריטים שהיא זקוקה להם. כל כך ברור כשיש הכל בבית ולא תמיד אפשר לחשוב על כל מה שצריך כשמתנתקים. כמו למשל, הארון בחדר במעונות הוא ללא דלתות. מי חשב על זה מראש??? או כמו- היא אוהבת לתלות חלק מהחולצות כדי לא להרוס אותן במייבש. בבית כאן יש דלתות לכל הארונות...ויש מתלה לכביסה עדינה...שתינו באנו עם מזוודה וזהו. למזלי, החברה לחדר- גם יהודייה- נחמדה מאד וההורים שלה (מניו יורק) יהודים חמים חברמנים שהציעו לי עזרה בכל דבר בעיקר בנוגע לנסיעות לחנויות כי החלטתי לא לשכור רכב משום מה...המעבר, שהיה מאתגר לפעמים, הושלם בהצלחה. החדר מסודר, יש סדינים חדשים על המיטה, הבגדים תלויים בארון, המחשב מחובר (תודות ליואב בני המקסים שעזר בשלט רחוק) והבוקר היא כבר הלכה לכיתה הראשונה באוניברסיטה! הבת שלי באוניברסיטה! היא התחילה עם ערבית. למה? לא יודעת...כי אפשר. שנתיים ראשונות באוניברסיטה לא חייבים להנעל על כיוון ואפשר ללמוד מגוון רחב של מקצועות. זה מוריד מהמתח של התחייבות בגיל כל כך צעיר.
מזג האויר בניו אורלינס רחוק מאידאלי. בוודאי את יודעת על ההוריקנים שפוקדים את האיזור מסוף הקיץ ועד נובמבר בערך. אז לסטודנטים יש שיחות עם האחראים על פנוי מהיר אם וכאשר. כנראה נקנה כרטיס פתוח לשנה. ב4 ימים חוינו גשם שוטף, לחות אימים (יותר מעכו) חום מתיש ויום נעים עם רוח קלה ומקלה. הפכפך מאד.
אני צריכה ללמוד להסתדר עם הניתוק ממנה. היא בסדר גמור- זו אני עם חרדת הנטישה...! בכיתי ברגעים הכי בלתי צפויים, במקומות שלא יאה להם הבכי, בנוכחות זרים ומכרים...היא ניסתה בהתמדה, בחיוך המדהים שלה, בהגיון הצרוף שלה וברכות אין סוף להרגיע אותי- אבל התגובות שלי הן בכלל לא רציונאליות. אני פשוט שבר כלי ויקח זמן עד שאסתגל למצב.
מסתבר שגם בבית העבודה שלי לא הסתיימה- הכלב שלי פיתח חרדות מזה שעזבתי אותו לחודשיים ועכשיו הוא מגיב קשה כל פעם שאני נעלמת. למשל, הוא אף פעם לא נבח והבן הגדול, אבישי, סיפר לי שברגע שהוא עוזב את החדר- הכלב מתחיל לנבוח. כמו ילד קטן...אבישי עוזב עם בעלי ביום שלישי למישיגן להתמקם שם בלימודי הדוקטורט. הבית באמת ירגיש שונה. עצוב.
שנים שמעתי מהורים מנוסים שמגיע הרגע בו הילדים עוזבים את הבית וזה לא פשוט- אבל צריך לחוות את זה בעצמנו. מה אומר? קשה...
איך היו החתונות האחרות שהלכת אליהן?
שנת הלימודים נפתחת ללא שביתות? מעניין...
שמעתי על דוד טופז- חבל. העלייה שלו הייתה מהירה מאד ולא שזה מחייב נסיקה והתרסקות אבל זה היה איפהשהו צפוי... הרבה אומנים מסתפקים בהשגים חיצוניים ושוכחים לדאוג לנשמה. לא עקבתי אחרי הקריירה שלו כבר זמן רב אבל ה"שטנץ" מוכר. אסור לבנות אישיות והווה שתלויים באהדת הקהל ובנאמנותו. קהל הוא הפכפך ובוגדני. נראה לי, בלי להתיימר להכיר את פרטי המקרה, שהוא ירד מגדולה ונותר עם ריק משמעותי. החלל מספק מקום להתנהגות קיצונית ומסוכנת.
חמודה'לה, כתבי.

You said you have disappeared b/c of the journey. Well now you have done a disappearing act again, haven't you...?
Looks like the whole blog depends on you...

היי,
זהו...גם אנו נמצאים בפתחה של שנה חדשה ואותה תחושה של התחלה המלווה במתח מסוים שוב פורצת החוצה. אני מקווה שזו תהא נקודת זינוק שמביאה עמה רצון לעשות ולחדש, אם כי מוטיבציה היא גם דבר שמייצרים בעבודה עצמית, לא כך?
גם החגים בפתח. נכנסתי השבוע ל"צומת ספרים". גיליתי כ"כ הרבה אגרות ברכה מדהימות לשנה החדשה. אחת יותר מרשימה מהשניה.
סיפרת שבתך התחילה לימודיה באוניברסיטה. עם כל הקושי שבשינוי זה עדיין כיף גדול וזה יהיה עוד יותר כיף לגלות בהמשך איך הגוזל שגדל בחממה הפרטית שלך מצליח בזכות עצמו, מגשים ומגבש אישיות משלו, וחוץ מזה ככל שאתה עצמאי ומרוחק מהקן המשפחתי, כך אתה מיטיב לגלות את עצמך ולהרחיב את מעגל האנשים שאתה מכיר, כך אני חושבת. שיהיה בהצלחה בשלב החשוב הזה בחיים, וכמובן גם לבנך בלימודי הדוקטורט!
ביום שלישי האחרון היינו במסיבת אירוסין משפחתית-היה שם טקס ה"חינה". אחד הדברים שעושים באמת שמח בלב. זה כ"כ שימח את החתן והכלה. כולם רקדו ומגשי העוגיות העמוסים בכל טוב חגו מעל הראשים. כמה טוב לשמח חתן וכלה. החתונה האחרונה בהחלט לחודש זה תתקיים אי"ה ביום שני, יום לפני פתיחת שנה"ל. מקווה שלא נהיה עייפים מדי.
אתמול דיברו על איזושהי הקלה במזג האויר. אני לא מרגישה שיש חדש תחת השמש-עדיין אותו חום ואותה לחות שמותירה את כולנו דביקים.
ואני מתגעגעת מאוד לסתיו. לכי תדעי, אולי יש אמת בידיעה שבשבוע הבא צפוי להיות טפטוף...
טוב, כעת אגש לסידורים אחרונים לקראת יום ההיערכות: הכנת ארוחת צהריים, בגדים וכו' עד שהבייביסיטר תגיע.
היי,
אנונימי, זרוק עצם ולו ברמז קל-מי אתה? זה בטח לא מישהו שאני מכירה. המשך לכתוב, כן, גם אתה!
על כל פנים, שבת שלום לכולם...

"This is the end, my friens, the end..."
as the great late Jim Morisson sang...

אם יורשה לי לתקן - friends
אפוקליפסה עכשיו?!
היי,
בוא נהיה אופטימיים בפרוס עלינו השנה החדשה.

What I meant was that this is the end of this blog - unfortunately...
Don't kill the messenger...

not so fast, mister..,.
i still have a word or two!

חשבתי לספר לכם על חוויה שהתנסיתי בה בשבת האחרונה:
הייתי בחתונה של קרובת משפחה וכמעט התפתיתי לתעד במילים מה שקרה תוך כדי...כשישראלים, שלא היה להם קשר ליהדות כשהיו בארץ, חיים פה זמן רב, הם מנסים לשמור על זיקה כלשהי למסורת אבל מה שיוצא זה הרבה בלבול ותערובת. ממה נתחיל? החופה התרחשה לפני צאת השבת, הכלה החלה להסתובב סביב לחתן אבל לפני שסיימה 7 סיבובים הרב אמר לחתן להסתובב גם כן ולבסוף הם עשו מן "עוגה עוגה" מחוץ לחופה כשההורים יושבים על כסאות וצופים כמו בהצגה, הרב הרפרומי נאם ונאם ובעצם לא אמר דבר, מרוב שהוא ניסה להיות קליל ומודרני החופה הפכה לבדיחה כשהקהל מצפה לשורה המצחיקה הבאה (כמו סטאנדאפ קומדי), על המילה הראשונה כשהוא קרא את הכתובה הוא פישל: במקום לומר "בשבת" כלומר- היום בשבוע- יצא לו "בשבת" כמו "שבת אחים גם יחד...",כל הישראלים התרשמו ממנו עמוקות וביקשו לדעת מניין הוא כדי שיוכלו להזמינו לחתונות של הילדים שלהם, המתאבנים היו כמובן שרימפים וסרטנים אבל לפני שניגשנו למזנון נערך טקס ההבדלה ובציעת החלה. טוב שזכרו... ובמזנון? בשר בקר ליד סלט איטלקי עם גבינות...ולקינוח קפה עם חלב. לפחות התערובת של המוזיקה לריקודים הייתה נעימה: קצת עידן רייכל, קצת איזה שיר על מענטזת, אנריקו אגלסיאס וראפ.
העיקר שהיה שמח!
ולמה סיפרתי? מצער ומפחיד לחשוב מה יקרה בדור הבא. אילו מסרים יעבירו ההורים הצעירים לילדיהם? מה מתוך הבלאגן של מנהגים וחצאי מסורות יכולים להחזיק את הדור שיבוא מפני התבוללות מוחלטת? למה שהקהל הצעיר יבין ששוברים כוס מתחת לחופה כזכר לחורבן המקדש למשל, אם הבדיחה של הרב "תשבור את הכוס למען תדע שזו הפעם האחרונה שאתה שם את הרגל למטה.." (זה נשמע טוב יותר באנגלית...) תפסה יותר והקהל התפוצץ מצחוק? זה מה שיזכרו בסוף הרי...למה ישראלים צועקים במלוא גרונם "מזלטופ" במקום להתעקש ולומר "מזל טוב"?
אני בטוחה שלא כולם מסכימים איתי וחושבים שהשד לא נורא כל כך, כי גם בארץ ראיתי גם ראיתי דרדור של דברים שהיו מובנים מאליהם בעבר הלא כל כך רחוק. יהיו גם כאלה שיאמרו לי שישראלים צריכים לחיות בארץ אם הם רוצים לשמור על מסורת. אבל מה שאמרתי בדיוק משפט אחד לפני מפספס את המטרה הזאת...יותר מזה, אם רוצים- אפשר גם כאן. הרי יש קהילות יהודיות ששומרות באדיקות על פרטים גדולים וקטנים כאחד.
הקיצר...יכול להיות גרוע יותר, נכון?
אני התחתנתי בבית הכנסת הטוניסאי בעכו- מקום מרשים ביופיו. הרב ישר אמר מילים של טעם שחדרו לליבי והביאו דמעות לעיניי (טוב, הוא הזכיר את אבי ז"ל), האוכל בניצוחו של אלברט סעדה היה מעל ומעבר והיה לי זמן לדבר עם כל מי שהזמנתי כי החתונה לא הייתה המונית. אין לי וידאו או די.וי.די (כמה מכם בכלל צופים בזה יותר מפעם אחת???), לא קיבלתי 20 "סודה סטרים" במתנה (היום נותנים מתנות או כסף?) ואפילו טראומה אין לי גם אם יש לי רק איזה 25 תמונות מכל החתונה בזכותו של אורח זריז- כי גיסי, שהיה ממונה על הצילום, לא הכניס את הפילם כמו שצריך...
כמו שאמר הרב אתמול: החתונה היא רגע בים של שעות שיהיו להם ביחד.
לפחות זה נכון.
בסימן טוב...ומזל טוב!
רוית- שנת לימודים פורה, שנת חינוך משמעותי, שנת יצירתיות וכבוד הדדי ותנאים משופרים למורים...!

"If you have to shoot, shoot! don't talk!"
So stop talking and just SHOOT!!

i am sorry- and you are...?
are you offended by this blog? you must realize there is a simple solution to that.