|
רשמתי לעצמי ואשמח להגיע אני בטוח שרבים מבני גילי שהיו רגילים לטייל ולדוג לשפת הנחל ישמחו לחדש ימיו כקדם...כן וגם לשוט שמעון, ראיתי שהנושא המדובר הוא: "סקירה היסטורית –גיאוגרפית על הנעמן" ושאלתי היא: האם ידובר בכנס על התכנון וזמני הביצוע של המנהלת לשיקום הנעמן ? איפה עומדות התכניות היום... שמחתי לראות את תחילת העבודות מהקצה השני של הנחל בסמוך לשמורת עין אפק ולפי מיטב הבנתי מתוכנן להסלל שביל מסודר להוכי רגל ורוכבי אפניים לכל אורך המסלול היפיפה משמורת אפק ועד לשפך הנעמן בחוף עכו
קראתי כתבה מעניינת על מצב הנחל משמורת עין אפק
שנכתבה ע"י דוד רטנר מעיתון הארץ
ואביא את חלקה העיקרי עם התיאורים הכל כך מציאותיים,
על מצב הנחל נכון ל דצמבר 2005 -תאריך כתיבת הכתבה
תוואי הנחל מתחיל דווקא באחד המקומות היפים והנעימים בישראל: מקורות הנחל הם המעיינות של שמורת עין אפק. השמורה שוכנת בעורף של קרית ביאליק, צמוד לבית העלמין האזורי.
שקט נפלא מאפיין את השמורה, הנמצאת בעורף אזור הקריות הסואן. ואולם, מנהלת השמורה, ג'יזל חזן, תושבת סכנין - המנהלת הערבייה היחידה בישראל של שמורת טבע - מצביעה על תצלום אוויר שבו שרטוט של שכונות העתיד שאמורות להקיף בקרוב את השמורה מכל עבר.
חזן מציידת את המטייל בכמה עצות בסיסיות ואזהרות ממפגעים. שביל נוח יוצא מתוך השמורה והנחל, ומתחיל לטפס צפונה, במה שנראה כמו תעלה מלאכותית. לכאורה, אין מקום נעים מזה לקחת את המשפחה לטיול, שיתחיל בשמורת עין אפק, וימשיך לאורך הנחל. במשך כשלושה קילומטרים, הנעמן הוא תעלת מים ירוקים, נעימים, עצלים.
מעבר לעיקול, על השביל, ממתינה אניה: אשה בת 60 שוכבת ליד אופניים ישנים, אוחזת חכה. לפני שלוש שנים באה אניה לישראל מהעיר גומל שבבלרוס. כיום היא מתגוררת בקרית ביאליק, והזכרונות של הדנייפר רחב הידיים מעוררים בה געגועים. היא באה לדוג כמה דגי מושט זעירים לחתולים שלה, ולהעביר כמה שעות לפני עבודת הערב בחנות פרחים.
אניה אינה היחידה: דייגים נוספים, כולם עולים חדשים, מתמקמים לאורך השביל. מכאן ובמשך כמה קילומטרים לכיוון צפון מערב, נחל הנעמן מפריד בין האזור החקלאי של עמק זבולון והגליל המערבי לבין העורף הפרולטרי של אזור הקריות. מצד אחד גדות של בריכות דגים עם שחפים ועורבים, המתקוטטים על שאריות דגים, ומהצד השני, שבו שביל הצעידה, נשקפים בתי השיכון של קרית ביאליק.
הנחל זורם בנעימות עד שמגיעים ל"תעלה 42", כפי שהיא מכונה במפות, שבה מתנקזים מים מנחל הפוארה, שמקורו באזור רמת יוחנן. במדינה מתוקנת, גשר עץ צנוע יסייע להולכי הרגל לעבור מעל התעלה. במצב השורר קיום, להולך הרגל אין ברירה אלא לחצות את התעלה ברגל.
התעלה מטונפת וקרקעיתה בוץ סמיך. להולך הרגל אין ברירה אלא לקפל את המכנסיים, ולתלות את רכושו סביב צווארו. הכלבה המלווה מזנקת ראשונה ועוברת בקלות. אבל הולך על שתיים כבד יותר, ואחרי שני צעדים הוא שוקע עד אגן הירכיים בבוץ סמיך ומצחין. במאמצים, נחלצים מהביצה ומטפסים מושפלים לצד השני. למרבה המזל, מישהו השליך מזרן זוגי ישן על גדות הנחל ואפשר לשבת עליו ולקלף את הבוץ מהרגליים.
אחרי מכשול התעלה, ממשיכה הדרך לאורך גדות הנחל בשביל המוצל, שמשני צידיו חורשת אקליפטוס רגועה. במים הזורמים לאיטם צפים בקבוקי פלסטיק. במקום מתחבר לאפיק צינור בטון גדול, ומזרים לנחל שפכים מאזור התעשייה של צור שלום. לדברי ג'יזל חזן, יום אחד, כשהצינור הזה יפסיק להזרים שפכים לנחל, חורשת האקליפטוס תהפוך לשמורת טבע קטנה. משפחות עם ילדים יוכלו אז לדווש באופניים לאורך הנחל, לעצור מדי פעם ולשכשך רגליים במים.
תוואי הנחל ממשיך, וסביבו כבר לא נראים בתי מגורים. ממזרח שוב בריכות דגים, המזרימות שפכים ישירות לנחל. האחראי לנחל מטעם איגוד ערים גליל מערבי לאיכות הסביבה, חן מלמד, מסביר שבשפכים יש "עומס אורגני" גבוה, הפרשות דגים וכלור. ממערב מופיע לפתע מראה מוזר: גבעת אדמה מלאכותית, עצומת ממדים. פעם היתה פה מזבלה, כיסו אותה באדמה, ובאיגוד ערים גליל תחתון קיימת אף תוכנית "שיקום": לשתול עליה פארק ירוק.
בינתיים, בתחתית המזבלה הישנה מתרחשים תהליכים בעייתיים: עשן בוקע מסדקים באדמה, עדות להתפרקות הזבל הישן, תוך שחרור רעלים לאוויר. מהקרקעית ממשיכים לחלחל אל האדמה ואל הנחל זרמים קטנים, לא נראים, של מיצים רעילים, הזיקוק של הזבל. מפסגת גבעת האדמה נשקף נוף של מפרץ חיפה מצד אחד והרי הגליל הירוקים מהצד השני. ושוב חוזר הנחל אל בין האקליפטוסים.
בין העצים, יושב ליאון. דייג שבא לכאן כל הדרך מנהריה. הוא כבר עשר שנים בישראל, מובטל. "הקרפיונים בגודל סביר", הוא צועק מהגדה השנייה, ומוסיף: "על נחל כזה היינו אומרים ברוסיה שהוא 'נוצר כאשר חמור עשה פיפי'".
בהמשך הדרך מגיעים אל בריכות החימצון של "מילובן", ולידן הבריכות של המפעלים "מילועוף" ו"מילומור", שגם הן צמודות לנחל. "'מילועוף' שופך את רוב השפכים שלו באונייה אל הים, ומזרים לנחל רק את שפכיו 'המתוקים', שלא מזהמים", מסביר עזר פישלר, מתאם הפעולות של "צלול", ארגון סביבתי שנושא בעיקר נטל המאבק להצלת הנעמן.
למראה בריכות החימצון, ולנוכח הריח הקשה, נדמה כי הנחל וסביבתו מתים לחלוטין. ואולם, לפתע מפר את הדממה קול שכשכוך ופכפוך: נוטרייה שטה לה בניחותא בלב הנחל המזוהם, והופכת לעדות כי יש עדיין מה להציל במקום.
הנחל הופך עתה לתעלת בטון ונכנס לתוך שטחו של קיבוץ עין המפרץ, ומשם היישר למפגש עם כביש 4, שנכנס לפאתיה הדרומיים של עכו. הנחל עובר מתחת לגשר בטון מסיווי. מהצד השני של הכביש בן ארבעת הנתיבים עומדת ביצה עזובה, והנעמן מתפתל דרכה. כמה סככות של משפחה בדווית הן השריד היחיד לציוויליזציה במקום. בין עצי אשל נמוכים מסתתרים ברווזים, אנפות אפורות ונוטריות. דווקא כאן, מתחת למפלס כבישי האספלט, הטבע והחיות מתעוררים לחיים.
לאחר הביצה, עובר הנחל מתחת לגשר שמעליו שלט צהוב גדול המודיע להולך הרגל כי הוא מתקרב לאולמי "טופז". ליד אולם האירועים עומד מוזנח מגדל דירות, שבנייתו הופסקה לפני שנים. לאחר מכן - גשר נוסף ומצדו השני סבך של מטפסים ירוקים, היוצרים מעין שטיח בין עצי האשל.
ליד הגשר עומד דייג צעיר, תושב עכו בן 20. אחרי שעתיים הוא עדיין שם; לא, הוא לא יודע על המפעלים המזהמים במעלה הנחל. "באתי להירגע קצת, עכשיו אני מבין למה אין דגים", הוא אומר.
הגשר האחרון בדרכו של הנעמן הוא גשר הרכבת, לאחריו עומדות הדיונות הלבנות, וביניהן מתפתל הנחל אל הים, דרומית ל"חוף התמרים" שבעכו. ממול העיר העתיקה, החול נקי. המראה הזה יכול היה להיראות כחוף המשתרע אי שם לאורך האוקיינוס ההודי, אבל כאשר מסתכלים לכיוון דרום, מעטר את הנוף מפעל "תעשיות אלקטרו-כימיות", שזיהם את הים ואת הנחל במשך עשרות שנים עד שנסגר ונזנח בשנה שעברה. הנחל עושה מאמץ אחרון וחובר אל הים, מרוקן אליו את מימיו המזוהמים. לא רחוק מהשפך משייטת לה סירת דייגים מעכו. בקרוב ישליכו הדייגים רשת אל המים ויאספו דגים שיישלחו לשווקים. למה לא בעצם? אם בקישון עושים זאת, מדוע לא בנעמן?
_________________ גבריאל גרסייה : "החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם".
נערך לאחרונה על ידי בני כלפון בתאריך 12 דצמבר 2007, 00:17, נערך 2 פעמים בסך הכל.
|