על הרב חיים בן-עטר מעכו ,ועל היהודים הספרדים נולדתם ציונים

אלברט לוי

על הרב חיים בן-עטר מעכו , בספר על הציונות של היהודים הספרדים - נולדתם ציונים

תמונה

ההיסטוריוגרפיה הציונית הדירה את חלקה של הציונות הספרדית. הספר החדש קורא תיגר על ספרות המחקר המקובלת, אך מצליח יותר להרגיז את הספרדים החרדים הדוחים את תווית 'הציונות הטבעית' המודבקת להם

נחום סוקולוב, מראשי התנועה הציונית, כתב באחד ממאמריו על היהודים הספרדים ואליהם: "אנחנו נעשינו ציונים, אתם נולדתם ציונים". בקביעתו זו מתמצה המוטו לספרו של ד"ר יצחק בצלאל, הקורא תיגר על ההיסטוריוגרפיה הציונית המקובלת. סוקולוב קבע כי ליהודים הספרדים יתרון על פני אחיהם במדינות אחרות, כי ציוניותם אינה סותרת את נאמנותם לאימפריה העות'מנית.

בצלאל טוען בספרו כי ציוניותם של יהודי המזרח הספרדים איננה תולדת מהפכת תחייה לאומית, אלא מהות מובנה בזהותם היהודית. הציונות של יהודי המזרח לא התעוררה לפתע פתאום בגלל רוחות ההשכלה, אביב העמים האירופי או ה'סופות בנגב'. הציונות הספרדית המזרחית היתה שונה משאר זרמי הציונות. אפיונה הבולט ביותר היה שלא נגדה את תפיסת הגאולה הדתית-משיחית. הציונות נתפסה כנדבך ממשיך ורציף ברעיון הדתי-מסורתי.

הספר נפתח בתופעות של התחלת הציונות (פרוטו ציונות), החל מרבי יהודה הלוי; צפת במאות ה-16–17, שלפי האומדן חיו בה 20,000–30,000 יהודים ממגורשי ספרד; דון יוסף נשיא ודונה גרציה שחידשו עם הרב חיים אבולעפיה את היישוב היהודי בטבריה; הרב חיים בן-עטר מעכו, פקיעין וירושלים; הרב שלמה עבאדי משפרעם וכפר יסיף ועוד, שתיקנו תיקונים וחידשו נטיעות.

היהודים הספרדים הזדהו יותר עם הציונות המעשית, נוסח חובבי ציון. תמיכתם בציונות המדינית של הרצל היתה מסויגת, בעיקר בגלל התנגדות הממשל העות'מני. כשקבע סוקולוב "אתם נולדתם ציונים", הוא התכוון לומר, אתם ציונים מבטן ומלידה שאינם זקוקים לגורמים חיצוניים שיעוררו את הרגש והמעשה הלאומי בתפיסתכם. לא ייפלא אפוא שלא נמצאו ביישוב הספרדי גורמים אנטי-ציוניים, בזמנו.

בספר מנותחת גישת הספרדים לערביי הארץ בתחילת המאה העשרים. עד מהפכת התורכים הצעירים באימפריה העות'מנית ב-1908 נדונה סוגיה זו מהיבטיה התרבותיים, אולם לאחריה התגברה התנכלות הערבים כלפי היישוב היהודי בארץ והדיון התמקד במהותם הפוליטית של יחסי היהודים והערבים בארץ.

מנהיגי היישוב הספרדי הקדימו להבין את חומרת הבעיה, בניגוד לאשליית רבים בהנהגת היישוב והתנועה הציונית כי הזמן יביא לפתרונה. אלא שמנהיגי הספרדים הניחו שבאמצעות הסברה וקירוב לבבות יצליחו להשיג הידברות בין המחנות, וטעו בהבנת שורשי הקונפליקט. רובם אהדו את הערבים המוסלמים והיו שגרסו כי הערבים הנוצרים הם מקור האיבה.

היו בהנהגה הספרדית שהאשימו את ראשי היישוב האשכנזים שאינם מבינים את המנטליות הערבית ואינם דוברים וקוראים ערבית, ושהצהרותיהם המתגרות מלבות את העוינות הערבית. עם זאת, בצלאל שולל מעיקרו את הטיעון, כגרסת השיח האנטי-ציוני העכשווי, כאילו האמפתיה שגילו יהודי המזרח והספרדים לערבים יכולה להתפרש כברית משותפת נגד הציונים האשכנזים, מדכאיהם הקולוניאליסטיים כביכול.

נושאיו המרכזיים של הספר הם פרופיל היישוב הספרדי בארץ ישראל ודמותה של הציונות הספרדית. לראיית בצלאל, הציונות מגוונת יותר מזו המשתקפת בספרות המחקר מבית מדרשה של ה'אסכולה הירושלמית' (שדוברה הבולט היה פרופ' בן-ציון דינור).

ההיסטוריוגרפיה הציונית הקאנונית הפריזה בחשיבותם של החסידים והפרושים (תלמידי הגר"א) במאות הי"ח והי"ט וקיפחה את חלקה של הציונות הספרדית.

היישוב הציוני החדש, טוען בצלאל, דגל בערכים אוניברסליים שלפיהם העדות הן שוות-מעמד, אבל התייחס לספרדים מעמדת התנשאות תרבותית. אלפי יהודי תימן שעלו ארצה תרמו ליישובה ולכיבוש העבודה העברית הרבה יותר מ-35 הביל"ויים, אולם למותר לציין מי מביניהם זכה לבכורה מצד רושמי העיתים הציונים.

"ההיסטוריוגרפיה האקדמית בארץ עד שנות השבעים למאה העשרים התעלמה בדרך-כלל מהיהדות הספרדית בזמן החדש או מיעטה מאוד מדמותה. אסכולת המחקר ההיסטורי בארץ המשיכה בפרדיגמה הרואה בספרדים את ה'אחר'".

היישוב הספרדי הכניס במאה הי"ט את לימודי החול, לשונות זרות ולימודים כלליים למערכת החינוך במוסדותיו כאמצעי להתפרנס ללא חשש מאיום על שמירת הדת.

ב'מלחמת השפות' תמך הציבור הספרדי בשפה העברית. עיתון 'חרות' העממי היה גורם מכריע בעימות חריף זה, הגם שבשל זיקתו הספרדית נגרע חלקו מההיסטוריוגרפיה של המאבק. בסיכום הספר כתב בצלאל:

"שלא כאשכנזים ביישוב הישן שעלו ארצה כדי לכונן יישוב של לומדי תורה ולהיקבר באדמתה, הספרדים בתקופה שבעיוננו עלו יותר כדי לחיות בה... ספרדים היו מחלוצי המודרנה בארץ, חלוצי הבנקאים היהודים, יזמים כלכליים בערי החוף, מפתחי תשתיות, רוכשי קרקעות ובוני שכונות בערים, פעילים במסחר ובייצוא, בחינוך החדש ועוד. [...] ניסיונם של הספרדים באותה תקופה להשתלב בתחייה היהודית הציונית נכזב במידה רבה, אך הניב פירות בשלים בתקופת המנדט, כגון בהשתתפות טוטלית של העדה הספרדית במוסדות הלאומיים".

הכותר ראה אור בהוצאת מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, והוא מלא וגדוש בשפע נתונים וסוגיות עיוניות. אשר לעריכתו הלשונית של הספר, המשפטים ארוכים, כוללים ומחוברים מדי. ראוי היה לפרקם כדי להקל על זרימת הקריאה, וכן להקפיד על כללי הכתיב המלא.

אם בתוככי קהילת ההיסטוריונים מעורר הספר מחלוקת מנומסת וקרירה, הרי שבחוגי החרדים הספרדים גועשות בעטיו הרוחות. במוסף 'עונג שבת' של השבועון החרדי 'יום ליום', המזוהה עם ש"ס (כ"ב באדר א'), כתב הרב ישראל מרגלית: "למען האמת, קשה להתווכח ולהוכיח לרומאי מהי רומא, מסתבר שקל שבעתיים להוכיח לציוני מהי ציונות, אומנם על ברכיה פוטם וגדל לפחות עד שהתנתק ונקטף [הדגשה שלי, נ"מ], אך כפי הנראה לא את הכל סיפרו לו רבותיו הסרוגים".

ועוד הוא ממשיך ותוקף: "כך נלחמו רבני ספרד בציונות - תחקיר מיוחד לניפוץ העלילה שלפיה רבני היהדות הספרדית נתנו ידם למזימה הציונית, לפנינו העובדות ההיסטוריות החושפות את האמת הנכונה ואת השתלשלות העניינים כפי שהיתה במציאות, מול יהדות המזרח. [...] כידוע אין עדה בישראל שלא ניזוקה מנגע ההשכלה שהוביל את העם הישר אל החילוניות והכאוס המוכר לנו כיום במדינת ישראל התשס"ח.

למעשה אחת הטעויות הנפוצות בציבור הדתי היא ההגדרה של המילה 'ציונות' - יש הנוטים לפרש אותה כביטוי לכמיהה ולעלייה לציון וירושלים גרידא, הם מצפים זאת בהסברים וניגונים שונים אודות אתחלתא דגאולתא ועוד ועוד כיד הדמיון הטובה עליהם. הם בטוחים שגם הרצל וחבריו רבי הציונות חשבו כמותם, לפי הסברים אלו הם נהנים להגדיר את הספרדים כציונים כביכול וטוענים כי אחת הדוגמאות המובהקות לכך שהספרדים ציונים יותר, היא העליות ההמוניות שהחלו אצל התימנים והספרדים הרבה לפני האשכנזים ובמספרים גדולים.

בהקשר טענה שכזו קשה שלא לגחך, שהרי אין זה הוגן להחליט באופן שרירותי מהי ציונות ואחר כך להכליל בה מכל הבא ליד, שכן הדעת נותנת שבשם ציוני ייקרא רק זה המאמין באותה אידיאולוגיה וחפץ בערכיה ולא כל הנכנס בשעריה של הארץ ללא קשר לאותה אידיאולוגיה נבובה".

אפשר שההשתלחות החרדית נגד הספר מצביעה על חשיבותו מחוץ למגדל השן האקדמי. מה מקפיץ את שומרי החומות מרבצם? מה כל כך מאיים באמירה שציוניותם של רבני יהדות ספרד היתה מעורה בזהותם היהודית? שהרי ממה נפשך - כל עוד הדיר המחקר המיין-סטרימי את הקהילות הספרדיות מהתנועה הציונית יכלו אותם חוגים להוכיח את מנת קיפוחם ולדרוש דרישות פוליטיות לתיקונה; עתה, משבא בצלאל וטוען כלפי אותה היסטוריוגרפיה ציונית מוטה את אשמת הקיפוח, נזעקים אותם חוגים עצמם בשם סכנת הציוניזציה.

יש להניח שמתבונן חיצוני יראה בהתנצחות אמוציונלית זו פלוגתא סהרורית מסצינת סרטי הפרינג' ההזוי. מה טיבה ופשרה של חרדת התבדלות זו, יתמה אל נפשו אותו מתבונן.

איזו חתרנות איומה ונוראה טמונה בתזה של בצלאל? האם יתקפח מקור פרנסתו של מי שניזון מליבוי הפלגנות והשיסוי כנגד הדורסנות הציוניסטית המאיימת להדיח רחמנא ליצלן את דרדקי בית רבן מתלמודם? אין זה רק ויכוח היסטוריוגרפי לשם שמיים. זה ויכוח אקטואלי לוהט על העתיד. מה יהיה הפרופיל התרבותי והלאומי של ירושלים נוכח השינויים הדמוגרפיים בדור הבא? מה מקומן של המפלגות החרדיות, המזרחיות והאשכנזיות כאחת, במפה הפוליטית?

האם ניתן להפקיד בידי מפלגה אנטי-ציונית את היכולת להכריע את הכף בהחלטות הממשלה והכנסת על יציאה למלחמה או חתימה על הסכמי שלום?

הספר 'נולדתם ציונים' משיג על הגדרת הפריודיזציה הציונית בדומה לספר 'השיבה לירושלים' מאת ד"ר אריה מורגנשטרן הדן בכך מזווית אחרת. זה כוחו המפרה של ספר מחקר היסטורי הנדרש אל סוגיות טעונות מהעבר שעניינן במורסות דלקתיות עכשוויות.

http://www.makor1.co.il/makor/Article.f ... bchannel=6

על הרב חיים בן-עטר מעכו ,ועל היהודים הספרדים נולדתם ציונים

מי מחובר