אם היו מספרים לי ולאיציק, אחי הגדול שביום מן הימים יקום מרכז לתרבות אמריקאית בעכו,
אני מוכרח להודות שלא בטוח שהיינו מאמינים. התרבות האמריקאית היתה חלק מאיתנו עוד
בשנות ילדותנו. אני מרגיש שהעובדה שנולדתי בארץ זה לא יותר מאשר מקריות של החיים.
כיום איציק חי בארה"ב, כבר למעלה מעשור שנים ואני עדיין ממשיך להתעניין בכל מיני תחומים
הקשורים לאותה תרבות. בכל ביקור שלי אצלו אני משתדל להעמיק ולחקור על נושאים
שאמשיך להתעניין בהם מן הסתם בשובי לארץ. כבר בתחילת דבריי אני חייב להבהיר, שאם
התרגלנו בארץ שהתרבות האמריקאית היא מעין סוג של ג'אנק, לא לזאת כוונתי, אלא כפי
שתבינו בהמשך - זאת תרבות שיש לה עבר עשיר ומפואר. לצערי, עד היום לא מצאתי ממש
מישהו שיש לי שפה משותפת לדבר איתו על הספרות, המוסיקה ועל ההיסטוריה האמריקאית
בכלל, שאני כל כך מרגיש מחובר אליה. ובכל זאת חבריי הקרובים נאלצים לשמוע אותי מדבר
איתם על מוסיקת הפולק ועל אמנים שלא כל כך מוכרים להם. אתמול שוחחתי כהרגלי עם אחד
מחברי, בני כלפון והוא הודיע לי שבאותו היום במסגרת טקס פתיחת "הפינה האמריקאית"
בעכו יופיע האמן האמריקאי, פיטר יארו. התקשתי להאמין שהוא לא עובד עליי. הלוא אתמול
היה התאריך 1 באפריל, בו אנו רגילים בדרך כלל למתוח זה את זה.

פיטר יארו, הוא מאמני הפולק שאני אישית מאוד אוהב. הוא כידוע היה חבר בשלישיה
האגדית "פיטר, פול ומרי", מי שהפכו בראשית שנות ה-60' את שירו של בוב דילן
Blowin' in the wind לסוג לסוג של להיט בקרב ההיפים. הסיבה שהתקשתי להאמין
והתקשרתי לאמת את הידיעה בקונסברטוריון ואחר כך גם בשגרירות האמריקאית בתל-אביב
היא שלא יכולתי להאמין שאמן בסדר גודל שכזה שאותו אני כל כך מעריץ יגיע להופיע בעיר
הולדתי עכו. בני המכיר אותי ויודע את החשיבות הרבה שאני מייחס לאירוע, לא רק שהזמין
אותי להצטרף אליו אלא גם ביקש שהכין כמה שאלות לשאול את פיטר, כפי שאני נוהג אחת
לכמה זמן לערוך עם אמנים שונים על פי רוב דרך האינטרנט. הבקשה הזו שלו רק הורידה
מאמינות המידע בעיניי, ולמרות שיחות הטלפון הרבות שערכתי במשך לא מעט שעות במהלך
היום. הסתובבתי באי ודאות האם זו מתיחה או לא, ואם כן חשבתי שזו המתיחה הכי גדולה
וארוכה שעשו לי אי פעם. בכל זאת הכנתי את מצלמת הוידיאו שלי, ובנוסף לזה דף עם מספר
שאלות שאני אשמח שפיטר יענה לי עליהן (אם אכן כל העניין הוא לא מתיחה והראיון ייצא אל
הפועל). בכל אופן אמרתי לעצמי שאסתיר את הדף, כך שבני יראה שהוא לא ממש הצליח
לעבוד עליי. רק בשעות הערב כשהגעתי למקום התחלתי לקלוט שזו לא מתיחה, וההתרגשות
האמיתית שלי התחילה. כפי שבני אמר לי, הוא לא סיפר לי על האירוע יום קודם, כי כמי שמכיר
אותי הוא יודע שקרוב לוודאי שלא יכולתי לישון בלילה הקודם. מה שנכון נכון, בכל זאת ראיינתי
כבר בעבר את אהוד בנאי אבל פיטר יארו הוא כפי שהבנתם אמן לא פחות גדול.

****

פיטר יארו עלה על הבמה אחרי שלב הנאומים של המכובדים שהביאו לידי הקמת אותו
מרכז תרבות והביע גם הוא את התרשמותו מהמקום הנפלא שהוקם ממקום שהוזנח
במשך לא מעט שנים. כשהוא סיפר על התקופה שלו בשלישיה שכאמור לקח בה חלק
והזכיר גם את מרטין לותר קינג, כמי שמכיר את הרקע שממנו הוא בא התרגשתי מאוד
מדבריו, ובמיוחד מזה שהוא ניסה לשיר עם הקהל שורה מתוך This Land Is Your Land
של וודי גאטרי, מי שנחשב לגיבור מעמד הפועלים האמריקאים בתקופת השפל של המאה
הקודמת והיה לאלילם של לא מעט אמני פולק כמו בוב דילן, ג'ון באעז ועוד... כתב כסוג
של הימנון. פיטר עזב את הבמה לא לפני שהוא הזמין את חברו, דויד ברוזה לשיר כמה
שירים. ברוזה שר את "זה הכל או כלום" שהוא אחד משיריו הדיי חדשים ואת שירו הישן
והאהוב "יהיה טוב" שכתב ידידו, יהונתן גפן בתקופת השלום עם מצרים, וביקורו של נשיאה
דאז אנואר סאדאת בארץ. לצערי החלק האמנותי של פיטר היה קצר, אבל אחרי השירים
הללו הם נתנו דואט משותף מרגש מאוד לשירו של בוב דילן Blowin' in the wind
שהקשרו לערב כמו של השיר הקודם מובן. אני מוכרח לומר בנימה אישית שעוד לפני
שניגשנו מאחורי הקלעים לראיון שלי איתו, גיליתי בן אדם מאוד חם ולבבי שהרבה
בחיבוקים ובכלל בקרבה שלו לרבים מהנוכחים שסבבו סביבו. כפי שאמרתי לבני אני חש
שפיטר נותן משמעות אמיתית למושג "זמר עם". הראיון נערך כחצי שעה, יאמר לזכותו
שלמרות ההתרגשות הרבה שלי לא רק מנוכחתו אלא גם מזה שנאלצתי לשוחח איתו באנגלית
היתה לו סבלנות, וכפי שהוא אמר לי הוא בעצמו מרוגש מאוד מהערב. יכולתי להבחין בזה
שלא רק שהאווירה שהיתה במקום שנקרא ACA (קיצור של American Corner Acco)
מצאה חן בעיניו מאוד אלא שהוא נהנה להקשיב לקול הדרבוקות והשירה הערבית שגם היא
לשמחת כולנו נתנה את חלקה בערב.

****

פתחתי את הראיון שלי איתו בזה שאמרתי לו שהוא מגשים לי חלום, והוא השיב לי שאין לי
מושג איזו הגשמת חלום זו עבורו לראות מישהו כמוני חובש כובע עם הדפס של ציור בנג'ו עם
השם של פיט סיגר, מי שלדבריו הוא אחד מהאמנים שהוא מאוד אוהב ומעריך, עוד מתקופת
לימודיו בתיכון, כשסיגר היה חבר ב-The Weavers ("האורגים"). הזכרתי את סיגר גם
במהלך הראיון כששאלתי אותו על דעתו על מועמדתו של סיגר לפרס נובל לשלום. למרות שהיו
לי שאלות מוכנות מראש ניסיתי לזרום עם השיחה, ולכן הוספתי מה שלא תכננתי מראש,
שמאוד התרגשתי מזה שהזכיר את שמו של וודי גאטרי. אז בצורה ספונטנית פצחנו באותו
שיר שאת המשפט הראשון מתוכו ניסה בשלב מוקדם יותר של הערב לשיר עם הקהל, ולמרות
שאני מכיר את מילות השיר נעצרתי באמצע כשהוא להפתעתי הפך את שמות המקומות
שבשיר המקורי לשמות של ערים בעלי חשיבות רבה עבורו בארץ. הזכרתי באחד משאלותיי
את עניין ה"קאמבק" שהוא וחבריו עשו לפני כמה שנים בהקלטת דיסק חדש, והוא אמר לי
שבגילם חשוב להם יותר מפעם להיות ביחד ובמיוחד בהתחשב לזה שמארי סובלת מלוקמיה
הם דיי מוגבלים. זה ככל הנראה בא לידי ביטוי שלמרות רצון הקהל שעוד זוכר ואוהב אותם
שהם לא ממש יכולים להמשיך ולהופיע על בימות, וזה אולי מה שמסביר את עניין הגעתו לבד.

הקהל שהגיע למקום זכה לכיבוד קל וגם שי כמזכרת מהערב. עט ומגנטים שנושאים את שם
המקום ACA ודיסק של מוסיקה אמריקאית שורשית, בהוצאת Smithsonian Folkways
חברה שרוב הדיסקים שאני רוכש יצאו בקטלוג שלה, כי לא רק שזו חברת הקלטות שמחזיקה
באוצרה באמת דברים רבי ערך אלא שהם חוקרים את המוסיקה האמריקאית, כפי שאני אוהב
לעשות באופן אוטודידקטי. אני מניח שיהיו הציניקנים שבינינו שישאלו 'למה להקים מרכז כזה
דווקא בעיר העתיקה?' אז תשובתי אליהם תהיה כפי שנאמר לא פעם בערב, שכל אחד
מהצדדים - הערבים וגם אנחנו, היהודים צריכים לקוות ולהביא לכך בכל יכולתנו שמקום כזה
ידרבן אותנו לשלום ואחווה בין העמים. שנפסיק לדבר על מלחמה אלא על דברים שיכולים
לאחד אותנו יחד. בשלב מאוחר יותר של הערב, לפני שעזבתי את המרכז נכנסתי גם לספריה
שקיימת במקום, ולא יכולתי שלא לחוש בבית. דומה לחדר שלי שמוקדש ברובו ככולו
לארצות הברית שכל כך קרובה ללבי.

מעניין, זאת אומרת שאפשר להיות בעכו ולהרגיש אמריקה

האם לדעתך יש קשר ........ לכניסתו של אובמה לשלטון?