 |
| עכונט כדרך חיים |
הצטרף: 21 מרץ 2005, 18:07
הודעות: 5398
|
רקארדו .. תראה את ההבדל ... ואיך צריכים לנהוג .. תקווה וגאווה למרות הכל
כמו אבי וסבי גם אני חי בבית שנבנה ללא רשיונות בגלל שאין תוכנית מתאר, אך אני עדיין מתעקש על הכלל לפיו כל זר שישמע אותי יהיה חייב לחוש שאם אלה האנשים המייצגים את ישראל, אזי הוא אוהב את המדינה
רדא מנסור פורסם: 28.04.09, 18:24
כשניגשתי למבחני הקבלה לקורס צוערים במשרד החוץ, שאלו אותי פעם אחר פעם, "איך אתה כדרוזי תייצג מדינה יהודית"? במהרה מצאתי נוסחא שעשתה רושם על הבוחנים: אמרתי שאם הייתי מוכן למות למען המדינה בשירות הצבאי שלי, ודאי אהיה מוכן להגן עליה בשירות הדיפלומטי.
בראיונות לתקשורת, כצוער, שאלו אותי, "איך תייצג פעם ממשלות מימין ופעם ממשלות משמאל"? ואני השבתי, שלפחות 80% מהישראלים, לא משנה מהי השתייכותם הפוליטית, חולקים אותה מערכת ערכים.
מאז עברו כמעט 20 שנה, במהלכן ייצגתי את המדינה בשלוש יבשות ובתפקידים שונים כקונסול וכשגריר. בינתיים גיליתי ששתי התשובות הראשונות המוקדמות שלי הפכו תמימות ופחות מייצגות. להיות חייל במדים זה לפעמים יותר קל מלהיות שליח המדינה בחו"ל, שכן מעבר לסכנת החיים המשותפת בשני המקרים, הנציג נשאל עשרות שאלות ביום, שמאלצות אותו להתעמת עם האמת הפנימית שלו ועם המציאות המורכבת בארץ. התקשורת האלקטרונית החדשה גם לא מאפשרת יותר תשובות שמייפות את המציאות, כי היא דולפת אל מעבר לים בעזרת אלפי אתרי אינטרנט.
אין הרצאה שאני מעביר שאני לא מזכיר בה את הכרמל ואת עוספיא וחיפה, כמו גם את העובדה שאלה מקומות קסומים שאיכות החיים בהם הינה מהגבוהות בעולם. אני מדבר גם לא מעט על כך שכמעט בכל המסעות שלי מאוניברסיטת חיפה לאוניברסיטת הארווארד, בהצלחות שלי בין הכפר הדרוזי לכפר הגלובלי, היו מעורבים יהודים טובים שסייעו לי ותמכו בי מכל הלב.
אך העולם שלנו הולך וקטן. הכפר הגלובלי חי ובועט באמצעות בלוגים, פורטלי חדשות ורשתות חברתיות. הדבר נותן ביטוי לא צפוי לאימרה שלפיה לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. כתבי מזרח תיכון ואזרחים מהשורה שעוקבים אחרי החדשות מישראל קוראים על שלל הבעיות הפנימיות שלנו, על השבטיות המכרסמת במכנה המשותף הישן. הם שואלים על מאבקי ערבים ויהודים, חילונים ודתיים, מתנחלים ושמאלנים והצרה החדשה: עניים ועשירים.
היום קמים עלי לעיתים קרובות קהלים עויינים שמצטטים מדו"חות עמותות ערביות ויהודיות כ"עדאלה", "סיכוי" והאגודה לזכויות האזרח. יופי הכרמל כבר לא מסתיר את הסטטיסטיקה, ואני איש שהוא, אביו וסבו חיים עדיין בבתים שנבנו ללא רשיונות בנייה בגלל שאין תוכנית מתאר. בעוספיא המבנה הציבורי המפואר ביותר הוא עדיין בית הקברות הצבאי המרכזי לחללי העדה הדרוזית ולא מכללה, מפעל או מוזיאון.
אך אני עדיין מתעקש על הכלל שקבעתי לעצמי בתחילת הקריירה הדיפלומטית, ולפיו כל זר שישמע אותי או יעבוד מולי חייב לחוש שאם אלה האנשים המייצגים את ישראל אזי הוא אוהב את המדינה הזאת, ורוצה לעבוד עם אנשיה או לבקר בה. במקביל, כל ישראלי או יהודי שייקלע לתחום הפעילות שלי, ירגיש באיכות שתגרום לו להיות גאה בעצמו ובמוצאו.
מהיכן אני שואב את התקווה והגאווה בימים אלה? הגאווה, אני מספר לזרים, היא שישראל עדיין אחת מ-25 המדינות המובילות בעולם, זאת על פי דו"חות האו"ם ומתוך 198 המדינות החברות בו. גאווה על שום שמשפחה כמו שלי עברה בישראל תהליך ובו תוך שלושה דורות, לסבא שלימד עצמו קרוא וכתוב יש נכד שמסיים השנה את הדוקטורט. על שום שהישראלים למרות הכל הם עדיין אנשים תאווי חיים, שהולכים לישון עם חלומות של הצלחה ומשכימים כדי לנסות ולהמציא דבר חדש (ולמכור אותו לחברה אמריקנית...).
אבל הצלחתנו בעולם תהיה תלויה בעיקר בהצלחתנו לשקם את החברה הישראלית ולבנות מכנה משותף חדש ואיתן. זאת התקווה.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3706539,00.html
|
|
|
מי
אנחנו
כתבו
לנו
הודעות
ניחומים
הלוח
דע-עירך
מ.ט.י.
לוח
שנה 
חיפוש
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש בפורום 
