AKKONET FORUMS
https://akkonet.co.il/forums/

קבלת שבת - כולל ספר מאירת עיניים לרבי יצחק דמן עכו
https://akkonet.co.il/forums/viewtopic.php?f=46&t=2749		 עמוד 1 מתוך 1
מחבר:  אלברט לוי [ 18 אפריל 2006, 12:12 ]
נושא ההודעה:  קבלת שבת - כולל ספר מאירת עיניים לרבי יצחק דמן עכו
קידה למלכה העולה ממערב

חננאל מאק

האם נכון לחתוך את החלות בסכין או שמוטב לעשות זאת ביד חשופה? האם נכון לטבול את פרוסות חלה במלח? ועוד ועוד. ספרו של משה חלמיש על מנהגי השבת הוא בגדר מר
הנהגות קבליות בשבת, מאת משה חלמיש, הוצאת אורחות, 2006, 556 עמודים

אמרו חכמים: "הלכות שבת הרי הן כהררים התלויים בשערה", כלומר: רוב ההלכות הנהוגות בשבת אינן מפורטות בתורה, והן נובעות ממסורות שבעל פה; חלקן קדומות עד מאוד וחלקן נוצרו והתפתחו במרוצת דורות רבים והן הולכות ומתפתחות עד היום הזה. אולם במקביל להלכה הפסוקה התפתחה גם מערכת מסועפת של מנהגים המלווים את יום השבת, ובכמה היבטים גברה ידם של מנהגים על ההלכההמחייבת, והם נוכחים ב"תרבות השבת" יותר מן הכתוב במקרא ואף מן ההלכה המסורה. כך, לדוגמה, הפיוט "לכה דודי לקראת כלה" המשולב במעמד קבלת השבת ידוע ומוכר לכל, אולם לא הכל יודעים ומבינים אל נכון מה הם עיקריה של תפילת השבת ובמה היא נבדלת מהותית והלכתית מתפילות ימי החול.

טבעם של רעיונות ומנהגים שהם נוצרים ומתגבבים איש על

גבי רעהו, והדבר נכון כמובן גם לגבי מנהגי השבת ורעיונותיה ולגבי השפעת הקבלה על מנהגי השבת. הצטברות זו, הנמשכת דורות רבים, מקשה על המתעניין שאינו בקיא בדבר להבחין בין עתיק יומין לבין חדשים מקרוב באו.

כמה ממנהגי קבלת שבת הם דוגמה טובה לדבר. כבר בתלמוד מסופר על חכמים ארץ-ישראליים שנהגו לקבל את פני השבת כשהם עטופים בבגדי שבת ולהזמין אותה בקריאה: "בואי כלה" (שבת דף קיט ע"א). בימי הביניים מובא המנהג בכמה מקורות קבליים מן המאות י"ב וי"ג ובהם ספר הבהיר, ספר הזוהר, פירוש הרמב"ן לתורה (שמות כ, ח), ספר מאירת עיניים לרבי יצחק דמן עכו ועוד. מקובלים שבאו אחריהם פתחו את העניין וראו באמירת "בואי כלה" תנאי להשגת הנפש היתרה של שבת ולהבנת סוד השבת "על דרך האמת". לימים השתלבו המלים בואי כלה בסיום פיוטו הנודע של ר' שלמה אלקבץ "לכה דודי לקראת כלה" הנזכר למעלה, ואשר התקבל בכל תפוצות ישראל. עם הזמן התפתח המנהג לחזור על הקריאה שלוש פעמים, והיו שהקפידו שהקריאה השלישית תיעשה בלחש ואף הוסיפו אליה את המלים "שבת מלכתא" ובכך הדגישו את מוטיב שבת המלכה, שהיה מוכר כבר קודם לכן.

ומאחר שנהגו לומר את קבלת השבת, או לפחות את חלקיה האחרונים בעמידה, התפתח המנהג לפנות בעת הקריאות לצד מערב. ולמה למערב? כנראה מהסיבה הפשוטה שבכיוון זה נוטה השמש לשקוע ומשם מופיעה המלכה לפנות ערב, אם כי נתנו גם טעמים אחרים לדבר. ושלב נוסף בפרשה זו: בעת הקריאות "בואי כלה" נוהגים לקוד קלות תחילה לימין ואחר כך לשמאל. לכך יש להוסיף את המנהג הידוע של מקובלי צפת לצאת ולקבל את פני השבת בשדה או ביער. מנהג זה נודע ברבים כמנהגם של האר"י ותלמידיו, אך יש לציין כי כמה מגדולי המקובלים בדורו של האר"י ובהם ר' משה קורדוברו ור' חיים ויטל התנגדו לדבר. במרוצת הזמן שקע המנהג, בעיקר מטעמים מעשיים, אך הוא לא נעלם כליל וכיום היתה לו עדנה.

מנהגים רבים ומגוונים נתלוו לסעודות השבת, וגם אלה ראשיתם בימי התלמוד, אם לא קודם לכן. כבר בתלמוד (שבת דף קיז ע"ב והלאה) נקבע כי יש לאכול בשבת שלוש סעודות, והיה מי שחייב לאכול ארבע סעודות בשבת. סעודה רביעית זו היא כנראה אמה הקדמונית של סעודת "מלווה מלכה", שהמקובלים ייחסו לה ערך רב. עוד הירבו המקובלים לדבר ולכתוב על הקשר שבין סעודות השבת לבין עשר הספירות המייצגות את הכוחות האלוהיים. לפי ספר הזוהר נתפשות סעודות השבת כסעודות האמונה (עמ' 322), ובמיוחד דובר בספרי הקבלה על ערכה של הסעודה הראשונה, בליל שבת. בצד ההלכות הקדומות המתלוות לסעודה ובהן הקידוש, הבציעה על "לחם משנה" והברכות הראויות, אמירת דברי תורה על השולחן ועוד, נהגו המקובלים להקדים לסעודה תפילות קצרות ייחודיות למעמד זה. ועוד: כבר בתלמוד ובמדרש נזכר המנהג לשיר ולזמר בסעודות השבת, וגם כאן פתחו המקובלים את המנהג הישן והפכוהו לחלק בלתי נפרד של הווי השבת, ורבות מהזמירות המיוחדות לשבת נוצרו בידיהם של מקובלים. כמה מן התפילות והפיוטים הייחודיים לסעודות השבת נתחברו בידי האר"י מצפת, וקיימים חילופי מנהגים בדבר מקומם של אלה: בראשית הסעודה או לאחריה (עמ' 348 ואילך).

שתי הכיכרות שהתלמוד מחייב לבצוע עליהן בשבת, כזכר למנת המן הכפולה שירדה ליוצאי מצרים במדבר ("ביום הששי לקטו לחם משנה", שמות טז, כב), הפכו לשתי חלות מיוחדות לשבת. ויש שהירבו את מספר החלות עד כדי י"ב, ומנהג זה השתרש הן בקרב יוצאי ספרד, הן בקהילות החסידים במזרח אירופה (עמ' 330). חילופי מנהגים נוצרו גם בשאלות איזו מן החלות ראוי לבצוע תחילה (העליונה? הימנית? שתיים יחד?), האם נכון לחתוך את החלות בסכין או שמוטב לעשות זאת ביד חשופה? האם נכון לטבול את פרוסות חלה במלח? ועוד ועוד. חלות השבת נתונות בין שתי מפות לבנות, וגם מנהג זה נועד להזכיר את המן שירד לאבותינו במדבר, שצבעו לבן (שמות טז, לא) ואשר היה עטוף בשכבת הטל (שם, יג-יד). וגם לעניין זה נתנו המקובלים טעמים נוספים.

בין מאכלי השבת הידועים יש לציין במיוחד את הדגים. אף כאן לפנינו מנהג שראשיתו כבר בתלמוד ובמדרשים, וזה המקום להזכיר את הסיפור התלמודי הידוע על יוסף מוקיר השבתות שנושע בזכות הכנת דג לשבת (שבת קיט ע"א). ערכה של אכילת הדגים בשבת פותח מאוד על ידי המקובלים, וכדרכם נתנו הם למנהג הישן טעמים שונים ומגוונים, התואמים את עקרונות הקבלה. פחות ידוע הוא המנהג הקבלי לאכול תפוח בשבת, ודבר זה נקשר למושג הקבלי "חקל תפוחין קדישין" - שדה התפוחים הקדושים, אשר לדברי חלמיש "מסמל את הנקביות הקוסמית, המופרה בשבת, ומזיווג מיסטי זה נולדות נשמות הצדיקים" (עמ' 342).

קיימים כמובן מנהגי אכילה נוספים, ידועים פחות. הידעתם, קוראי ורבותי, כי "רבים מבני ישראל... ישמרו לאכול במוצאי שבת בצלים" (עמ' 504)? מאפיין מוכר של השבת הוא החלפת בגדי החול לבגדי שבת סמוך לכניסתה, והרי לפנינו מנהג נוסף שמקורו בתלמוד (שבת קיט ע"א ומקבילות) ופיתוחו בדורות הבאים ובמיוחד בידי מקובלים. אל הפשר הקדום, היפה והמובן של החלפת הבגדים הוסיפו המקובלים טעמים שונים. כך למשל קושר בעל תיקוני הזוהר את האדם המחליף את בגדיו לשבת אל כותנות האור, שעל פי מסורת מקראית-מדרשית הלביש בהן הקב"ה את האדם בגן עדן (על פי בראשית ג, כא). היבט קבלי אחר מחזיר אותנו אל המוטיב שכבר נזכר למעלה: הבגדים המיוחדים לשבת מחברים את האדם אל מערכת הספירות. ועוד: כיבוס הבגדים לכבוד שבת מביא לכך ש"יהיו מנוקים הבגדים העליונים, והכלה נאה וחסודה תעדה כליה ליום השבת" (עמ' 150). הנה חוזרת השבת ומתלבשת בדמותה של הכלה, האשה האהובה, והנימה האירוטית המעודנת המלווה כמה ממנהגי השבת וכמה מביטויי הקבלה נשקפת גם בפעולה זו של החלפת הבגדים לכבוד שבת.

נוכח כל אלה איננו מופתעים לגלות שכבר למן המאה הי"ד היו כמה חכמים שהקפידו ללבוש דווקא בגדים לבנים לכבוד שבת, וכי המקובלים פיתחו וטיפחו מגמה זו, נתנו בה סימנים כדרכם ואף הוסיפו עליה פרטים מעשיים כגון הצורך ללבוש בשבת ארבעה בגדים לבנים והקביעה כי "כפי הגוון המלבושים שאדם לובש בשבת בעולם הזה, כך מלבישים אותו אחר פטירתו ביום השבת תמיד". ועוד: "המתלבש בבגדי לבן מעביר ממנו הקליפה... ואם אי אפשר ילבש גוונים אחרים חוץ (מ)אדום ושחור" (עמ' 154-155).

הדלקת הנרות לפני כניסת השבת היתה לסמל המובהק ביותר של השבת, ומעשה ההדלקה יוצר באחת מעבר חד בין טרדות ערב שבת לבין שלוות השבת. הדלקת נרות שבת מוכרת כבר מן המשנה, והפרק השני של מסכת שבת, "במה מדליקין", מוקדש לנושא זה. אלא שבמשנה מוצג הדבר בעיקר כצורך מעשי. בתלמוד (שבת כה ע"ב) התפתחה הדלקת הנרות לכדי חובה המאפשרת לקיים כראוי את כבוד השבת, את עונג השבת ואת שלום הבית. חובה זו נקבעה ונתחזקה בכל ספרות ההלכה והאגדה הנוגעת בשבת, וכתרים רבים נקשרו לראשה, וגם כאן באו חכמי הקבלה והוסיפו על הקיים כהנה וכהנה. כמו מרכיבים אחרים של תרבות השבת, נקשרה גם הדלקת הנרות בעשר הספירות האלוהיות, וכצפוי הועלתה הזיקה בין נרות השבת לבין נשמת האדם. בדרכים שונות קשרו המקובלים את נרות השבת עם נרות בית המקדש, וקבעו שהמקדש על היין בליל שבת "ייתן עיניו בנרות".

לכתחילה לא נקבע מספר לנרות השבת, ומעיקר הדין יוצא הבית ידי חובתו בנר אחד, אולם כבר בעלי ההלכה, ובמיוחד המקובלים, קבעו את מספר הנרות לשניים לפחות וכך השתרש המנהג בכל מקום. ופרט חשוב נוסף, ידוע ומוכר אף הוא: כבר במשנה נזכרת הדלקת הנר כאחת משלוש המצוות שעל נשים להיזהר בהן, ומכאן שמצוות אלה היו מסורות בידיהן. בימי הביניים נשמר המנהג הישן ואף נתנו לו טעמים שונים, וגם כאן ניכר משקלה של הקבלה. בין הטעמים שנתנו המקובלים לדבר: בזכות הנרות תזכה האשה לבנים קדושים ומאירים; האשה מסמלת את השכינה ועליה להכין עצמה לתיקון... ולהביא לאתערותא דלעילא; על האשה לעורר ניצוצות עליונות בעטרת...

ספרו הגדול והמרשים של פרופ' משה חלמיש מאוניברסיטת בר-אילן הוא בגדר מרובה המחזיק את המרובה, ודומה שלא נותר פרט ממנהגי השבת, ישנים כחדשים, שאינו נדון בספר שלפנינו. אל גוף הספר נלווים רשימת קיצורים ביבליוגרפיים ומפתחות מפורטים. חלקו העיקרי של הספר הוא השער השלישי הקרוי "הליכות והנהגות", והוא בא אחרי שני השערים הקצרים יחסית שעניינם בהגות השבת בקבלה וברעיונותיה. שער זה מלווה את השבת למן ליל שישי - שהוא כמובן הלילה שבין חמישי לשישי, לילה שהקדישו ומקדישים רבים ללימוד ולהתבוננות שקטה - ועד הרחק מעבר לצאת השבת, אל סעודת מלווה מלכה על זמירותיה ומאכלותיה. ועובדה מעניינת היא שכמה ממנהגי השבת דבקו גם בסעודת מוצאי שבת ובהם: הלבוש, דברי התורה, הזמירות, הנרות, המפה ועוד. דבקות זו באה לביטוי גם בייחוס הסעודות לאבות האומה: שלוש סעודות השבת נקשרו בזוהר ובכתבי האר"י אל שלושת האבות, וסעודת מוצאי שבת הפכה בקבלה לסעודת דוד המלך. סעודת מוצאי שבת היא איפוא סעודתו של המלך, ובאותה עת היא סעודת הפרידה מהשבת - מלווה מלכה.
עמוד 1 מתוך 1 כל הזמנים הם UTC + 2 שעות [ שעון קיץ ]
Powered by phpBB © 2000, 2002, 2005, 2007 phpBB Group
http://www.phpbb.com/