"הבעת פניו של אדם שווה לעיתים קרובות לכל המילים שבהן אנחנו מסוגלים להשתמש" (מרקוס פביוס קווינטיליאנוס)
מה קורה כאשר קבוצה של כמאה ועשרים אמנים מכל קצוות תבל, מכל תחומי המדיה, בגילאים שונים ומגוונים נפגשים
להציג בתערוכה משותפת?
נולדת תערוכה חדשה מתוך רעיון להנציח את המפגש המפרה , את כור ההיתוך –"מגדל בבל" של אמנים אשר נקבצו
ובאו למען מטרה אחת – להשתתף ולהציג בתערוכה בינלאומית שכולה מחווה לאמנות המאה ה-20 והנועלת אותה
(1998). היה כאן סטארטר, רעיון שניצת עם האינטראקציה הזו שבין האמנים לבין עצמם ובמיוחד בין האמן הרב-תחומי אברהם
אילת לבין חבורת האמנים הרב- גונית.
אברהם אילת מציג לפנינו את התוצאה. כמאתיים צילומים,של משתתפי המיזם, רובם ככולם באותה תפאורה ובאותה אווירה,
חזית וגב, ללא בימוי, ללא העמדה, בספונטניות . "מדיום הצילום, מעצם טיבו מקפיא רגע ומאפשר מיקוד של מבט, נע בין כוחו
המתעד לבין יכולתו לברוא מציאות "(1)
אחת היא בקשתו לעמיתיו: לשבת אל מול עדשת מצלמתו, כל אחד בתורו, במעין אקט טכני, לכאורה, אך המתבונן בתוצאה יבחין
בנקל כי לא היה זה מעשה טכני כלל ועיקר. המצולמים – חלקם ביימו את עצמם באופן בולט וחלקם פחות, אך ללא ספק,
כל אחד מהם היה הבמאי של עצמו ושפת הגוף שלהם אומרת זאת באופן ברור. יש שבחרו להצטלם וחפצים שונים בידיהם, יש
שבחרו לכתוב את שמם בשפה המסגירה את ארץ מוצאם ויש שבחרו להשתעשע מול המצלמה, איש איש על פי דרכו. "...ואולם
לעיתים קרובות (קרובות מידי, לטעמי) צולמתי וידעתי על כך. כשאני חש כי העדשה צופה בי, הכל משתנה: אני מתקין את
עצמי לעמידה לפני הצלם, כהרף עין אני יוצר לעצמי גוף אחר, מראש אני הופך את עצמי לתמונה. שינוי צורה זה הוא פעיל: אני חש
שהתצלום יוצר את גופי ......כשאני עומד לפני העדשה (כלומר: ביודעי שאני עומד, אפילו לרגע קט) ...אין ספק שעל דרך המטאפורה
קיומי נובע מן הצלם אף-על-פי שתלות זו שייכת למדומה (ולמדומה הצרוף ביותר) אני חווה אותה בחרדתו של מי שאינו בטוח
במוצאו: הנה תיברא דמות, דמותי שלי. האם יזווגו אותי לברנש אנטיפאטי או לבן טובים?"... (2)
תערוכה זו מתקשרת ב"שפה אחרת" בתקשורת לא מילולית, שפת גוף ושפת סימנים היוצרות סינתזה בין משתתפיה לבין יוצרה.
מאחר שהתוצאה לא היתה ידועה מראש האמן מצידו עשה כאן עבודה אינטואיטיבית, נטולת כוונות רציונאליות מגובשות,
סוג של "מעבדה אנושית" לתיעוד האירוע שהותיר בו רושם עז ,הצית בו את הדמיון והוליד את הרעיון.
אנו מקווים שהמבקרים במוזיאון ובתערוכה יגלו סקרנות ועניין ויחוו חוויה אסטתית משמעותית מהביקור.
(1),(2) רולאן בארת, מחשבות על צילום, הוצאת כתר, ירושלים, 2001



[b]סידרת צילומים זו נוצרה במלבורן, אוסטרליה בקיץ של שנת 1998 .
הוזמנתי להשתתף במפגש אמנות בינלאומי רב משתתפים, "הגשר", כדי להקים במסגרתו את הפסל "לאמני המאה העשרים"
– עמוד מורכב מ-20 אסלות המתנשא לגובה של שמונה מטר. הפסל נוצר כמחווה לשני אמנים חשובים, קונסטנטין
ברנקוזי ומרסל דושאן, המייצגים שני קטבים מנוגדים באמנות של המאה הקודמת.
לאחר השלמת הפסל, החלטתי לנצל את הזמן
שנותר לי עד לפתיחה החגיגית של הארוע כדי לתעד את האנשים שהיו מעורבים בו – למעלה ממאה עשרים גברים
ונשים מארצות ומתרבויות שונות – אמנים, מרצים, אסיסטנטים ואנשי מנהלה.
הקמתי סטודיו מאולתר שכלל לוח בית ספר וכסא. ה"דוגמנים" התבקשו לכתוב בגיר את שמם על הלוח, ואח"כ להצטלם בשני
אופנים: הראשון חזיתי, כשהם מישירים מבט אל המצלמה, והשני כשגבם מופנה אליה. לא היו כל הוראות אחרות. רציתי לקבל
תגובה ספונטאנית וישירה שתעביר תחושה של תעוד אובייקטיבי וכנה. כתיבת השם בכתב ידו של המצולם אמורה היתה
להוסיף אינפורמציה שמעבר לנגלה, דהיינו, קווי אופי אינדיווידואליים שכתב היד מייצג.
הפרוייקט עוסק, איפה, בהתבוננות.
תשומת הלב מתרכזת ישירות בדמות ואינה מוסחת ע"י פרטים של סביבה. הרקע האחיד אינו מאפשר פיתויים, ומשמש כמצע
הנושא עליו, מחד, מידע בסיסי (שם המצולם, שיכול לעיתים להעיד גם על מוצאו) ומאידך, מידע משלים, רוחני יותר, המתבטא
בכתב היד. המתבונן מוזמן לחקור את שפת הגוף של המצולמים (מבע פנים, תנועת ידיים) ולתת את דעתו לפרטי לבוש
ואביזרים נלווים שבחרו להצטלם אתם, והופכים בכך לחלק מהצהרת זהותם.
המבט אל הגב מוסיף מימד נוסף לתהליך
הגילוי. כמו בצילום משטרתי שבו מצלמים גם את צדודיתם של החשודים מתוך ידיעה שהפרופיל תורם אינפורמציה חיונית
לגבי דיוקנם, כך גם המבט אל צדו האחורי של אדם יכול לחדש ואף להפתיע. אין ספק שהפנים הם החלק המסקרן והמשפיע
עלינו ביותר, אולם גם הצד האחורי מספק למתבונן פרטים מעניינים שבדרך כלל איננו שמים אליהם לב.
אני כופר בדעה האומרת שתצלום יחיד יכול להעביר באופן מעמיק מידע על אופיו ורוחו של המצולם. המצלמה היא, בינתיים,
כלי שיכול רק לתאר את פני השטח של הדברים. הואיל וכך אני מציע לנסות להיאחז בפרטים הקטנים הרבים שהתצלום
מספק, ולצאת בעקבותיהם למסע של חיפושים והשערות שאולי יביאו אותנו להבנה טובה יותר של עצמנו.

אברהם אילת, 29.4.2006[/b]

בעכונט קיים דף על מוזיאון עוקשי כי אין להם אתר
להלן הקישור
http://www.akkonet.co.il/okashi.asp