ב05.06.2006 (ביום שני) ימלאו 39 שנים לפרוץ מלחמת ששת הימים...


הרב שלמה גורן וחיילי צה"ל ליד הכותל המערבי במלחמת ששת הימים




ב - 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. המלחמה פרצה לאחר סכסוך מתמשך בין ישראל לסוריה לאורך הגבול הצפוני. נאצר, נשיא מצרים, החליט לסגור את תעלת סואץ (המחברת את ים סוף לים התיכון), למרות הודעת ישראל שסגירת התעלה תביא למלחמה.

נאצר נאם לפני קציניו:

"המים במצרי טיראן הם שלנו, ואם מנהיגי ישראל והגנרל רבין (שהיה באותו זמן הרמטכ"ל) רוצים במלחמה - אהלן וסהלן...כוחותינו מצפים להם... אנו נצעד בדרך אל הניצחון..."

כשלושה שבועות נמשכה "ההמתנה" - חיילי מילואים גויסו והתכוננו למלחמה.

ואז ניתן האות - "סדין אדום!"

מאות מטוסי חיל אוויר יצאו להשמיד את מטוסי הקרב המצריים בעודם על הקרקע. 200 מטוסי חיל האוויר השמידו ביום הראשון 374 מטוסי אויב. ההפתעה הייתה מושלמת וההצלחה מלאה. בתוך שבוע ימים הצליח צה"ל לכבוש את כל שטח חצי האי סיני, את רצועת עזה, את יהודה ושומרון, את רמת הגולן ואת ירושלים המזרחית ובלבה - הכותל המערבי.

המדינה כולה נכנסה לאופוריה (שמחה גדולה מאוד, ללא קשר למציאות). לרבים הייתה תחושה ש"אי אפשר לנצח אותנו!" כי ישראל חזקה מכל שכנותיה יחד. אולם, כמו תמיד, השמחה הייתה מהולה בעצב - כאב על הנופלים והפצועים במלחמה.

בתאריך 06.06.06 (יום שלישי - תאריך יפה)
ימלאו 14 שנים לתחילת מבצע "שלום הגליל"

בתאריך 07.06.2006 (ביום רביעי) לפני 39 שנים אוחדה ירושלים


חייל צה"ל בעמדה בימין משה במלחמת העצמאות

מלחמת העצמאות
ירושלים הייתה אחד משדות הקרב הקשים במלחמת העצמאות. עשרה אחוזים מהנופלים בקרבות נפלו בהגנה על ירושלים ועל הדרך אליה. העיר הופגזה קשות, ולתושביה חולקו מנות קצובות של מים ומזון בגלל המצור שהטילו הכוחות הערביים על העיר.

העיר החצויה
עם סיומה של מלחמת העצמאות הייתה ירושלים מחולקת. החלק המערבי של העיר היה בידי ישראל והחלק המזרחי ובו העיר העתיקה היה בידי הירדנים. קו הגבול עבר בלב העיר וחצה שכונות, רחובות ובתים. שוב נותקו היהודים מן המקומות המקודשים להם ביותר.
ובכל זאת עוד בעצם ימי המלחמה החליטו שליטי המדינה הצעירה שירושלים תהיה בירתה.
למרות כל הקשיים הלכה ירושלים וגדלה, הלכה והתפתחה. העלייה הגדולה לישראל עם קום המדינה הביאה לעיר תושבים חדשים רבים. בירושלים הוקמו מעברות ונבנו שכונות כדי לאכלס את העולים החדשים.
מיד לאחר המלחמה הועברו משרדי הממשלה לירושלים, נקבע בה מושב הכנסת הוקמו מוזיאון ישראל, מוזיאון "יד ושם", בית החולים הדסה בעין כרם וקמפוס חדש לאוניברסיטה העברית בגבעת רם.


שער מנדלבאום – הגבול בין ירושלים הישראלית לירושלים הירדנית

העיר המאוחדת
התפנית הגדולה חלה בשנת 1967 בעקבות מלחמת ששת הימים. אחרי שני ימי לחימה בעיר כבש צה"ל את ירושלים המזרחית כולה. דגל ישראל הונף מעל הכותל המערבי והיהודים יכלו לשוב ולבוא אל המקומות הקדושים. ירושלים הייתה לעיר אחת ובה חיים עד היום אלה לצד אלה יהודים, נוצרים ומוסלמים, חילוניים ומאמינים.
איחוד העיר הביא לתנופה חדשה בפיתוח העיר. העיר העתיקה וסביבותיה שוקמו והפכו למוקד משיכה לתיירים מהארץ ומהעולם. נבנו שכונות חדשות, מבני ציבור חדשים, כבישים רחבים, גנים, ושופצו השכונות שהוקמו בחיפזון בראשית שנות המדינה.
ירושלים הייתה לעיר הגדולה בישראל, למרכז מדיני ורוחני, השואפת להיות עיר מודרנית ומפותחת מצד אחד ומצד שני לשמור על העבר הייחודי שלה.


ירושלים במבט על

בתאריך 09.06.2006 (ביום שישי) ימלאו 54 שנים להולדת עוזי חיטמן ז"ל
(כמו כן גם יום הולדתו של דונלד דאק - בן 72)


עוזי חיטמן - 1952 - 2004


ב-16 באוקטובר נפטר מדום לב הזמר, היוצר והמלחין עוזי חיטמן.

מי היה עוזי חיטמן?
מלחין מוזיקה ישראלית? מלחין מוזיקה מזרחית? זמר ילדים? זמר מזרחי? זמר ארץ ישראלי? מנחה תוכנית ילדים? דתי? חילוני?
התשובה לכל השאלות האלה – היא כן.
הוא היה גם מלחין וזמר בכל הסגנונות האהובים על העם בישראל. הוא כתב לילדים ולמבוגרים, למזרחיים ולאשכנזים. הוא כתב שירי אהבה והלחין פסוקים מהתורה.
משום כך היה כה אהוב על כולם.

עוזי חיטמן הלחין 658 יצירות מוזיקליות שמוכרות ואהובות מאוד על כל שכבות הציבור בישראל.
כששאלו אותו מהו השיר שהוא הכי אוהב, השיב חיטמן: "השיר שעדיין לא כתבתי..."
הוא נפטר והוא רק בן 52. לצערנו – הרבה שירים הוא לא הספיק לכתוב.

ילדותו של עוזי חיטמן
עוזי חיטמן נולד בתל אביב בשנת 1952.
הוריו היו ניצולי שואה, הם התחתנו במחנה הריכוז בברגן בלזן.
אביו היה אדם דתי שלמד במדרשת חזנים בוורשה. אמו הייתה שריד אחרון למשפחה שנספתה בשואה. אביו של חיטמן שימש כשליח ציבור בבית הכנסת השכונתי, אך למרות היותו דתי, שלח את עוזי לבתי ספר חילוניים.
חייו של עוזי חיטמן היו מוקפים במוסיקה מהרגע שנולד. בביתו של חיטמן הושמעו לצד מוסיקה חסידית, גם תקליטים של להקות רוק מאותה תקופה, כמו הביטלס (החיפושיות), וכן תקליטים של זמרי אופרה ומיטב הזמרים האיטלקים.
אולם הדבר שהשפיע על עוזי ביותר היה בית הכנסת שבו ביקר בילדותו. שם נהג להקשיב בהתרגשות לאביו החזן העומד ושר לפני התיבה.
בגיל 11 קיבל עוזי את הגיטרה הראשונה שלו - והוא למד לנגן עליה לבדו. כשהיה בן 19 קנתה סבתו פסנתר – והוא אימץ גם את הכלי הזה באהבה ובכשרון.

תחילת דרכו המקצועית
את תחילת דרכו בצבא עשה עוזי חיטמן בקורס טייס, אך משהודח מהקורס עבר לחטיבת הצנחנים שם כתב והלחין את שירו הראשון "ניגונה של השכונה". משם עבר ללהקת "פיקוד מרכז", ובה החלה הקריירה הרשמית שלו כמוסיקאי.
ביולי 1973 ביום שחרורו מהצבא, כתב והלחין את השיר "מי ידע שכך יהיה". כחייל מילואים שובץ להופיע בפני חיילים ושר את השיר הזה. בועז שרעבי, שהופיע יחד עם חיטמן באותה ההופעה, שמע את השיר וביקש להקליטו. בעקבות פרסום השיר הגיעו אל חיטמן פניות רבות בבקשה לכתיבה והלחנת שירים.

עוזי חיטמן והילדים
בשנת 1978 השתתף עוזי לראשונה בפסטיבל שירי הילדים ושר את השיר "רציתי שתדע ". השיר הצליח מאוד ושמו של עוזי חיטמן התפרסם ככותב, מלחין ומבצע שירי ילדים.
בשנות ה-90 הגיש חיטמן תוכניות רדיו ואת תוכנית הטלויזיה "חלום עליכם", בה הגשים חלומות של ילדים ונוער.
בשנת 1990 היה חיטמן מראשוני המוסיקאים אשר הוציאו קלטת וידאו עם שירים לילדים.
עוזי חיטמן לא הסתפק רק בשירה לילדים אלא הופיע בתוכניות ילדים רבות. רבים מכם בוודאי ראו את עוזי מופיע לצד שבי ונולי בתוכנית הילדים "פרפר נחמד".
בהמשך חבר ליונתן מילר וליגאל בשן בשלישיית "כמו צועני", שהגישה ביחד את התוכנית המצליחה "הופה היי".

עוזי חיטמן של הגדולים
מלבד שירי הילדים כתב עוזי חיטמן רשימה ארוכה מאוד של שירים.
השירים היו מגוונים מאוד ופנו לקהלים שונים מאוד.
הוא הלחין שירים חסידיים כמו "אדון עולם" מצד אחד, ומצד שני כתב שירים כמו "נולדתי לשלום". הוא כתב שירי ארץ ישראל כמו "אנחנו נשארים בארץ" ומצד שני שירי אהבה ושירים מזרחיים כמו "עוד סיפור אחד של אהבה" ו"לילה בלי כוכב".
בשנת 1991 כתב והלחין את השיר "כאן", אשר זכה במקום השלישי בתחרות האירוויזיון ברומא בביצוע אורנה ומשה דץ.

ב-16 באוקטובר 2004 נפטר עוזי חיטמן, אך כפי שנכתב בשיר: "את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק".

שמח שאהבת
ואני נהנה להזכר באירועים חשובים מההסטוריה
בפורום הנוער פתחתי פינה של בדיוק היום לפני.. שם כתוב על כל האירועים שהיו בדיוק היום לפני X שנים בלי פרטים על האירוע, ואירועים חשובים ומיוחדים אני מפרט עליהם בפורום זה

קראתי את מה שכתבת עוד ממזמן, נהנתי מכל מילה ומילה.

תודה רבה, רועי ! מחמיא לי שאחד כמוך אוהב לקרוא את הדברים שאני כותב.

אני לא יודע אם שמת לב, בוואלה ! פדיה יש לוח שנתי שמפרט בכל יום
ויום על אירועים היסטוריים, אתה יכול לדעתי להיעזר בו.

http://pedia.walla.co.il/?w=/%35%5F%D7%91%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99

13.06.2006
בשנת 1982 כוחות צה"ל הגיעו לבירות במסגרת מלחמת לבנון (לפני 26 שנים)




מלחמת לבנון פרצה ב - 1982, ותוצאותיה הובילו לסערה ציבורית חריפה. משני עברי המתרס ניצבו שני מחנות - אלה שקראו ליציאה מלבנון מול אלה שטענו שיש להישאר שם עד לחיסול כל המחבלים.

ב- 9 במאי 1982 נורו במשך 24 שעות כמאה טילי קטיושה לעבר היישובים בגליל. בתגובה על כך הפציץ צה"ל את בסיסי המחבלים בלבנון. ביום חמישי בלילה, ב- 3 ביוני 1982, נעשה ניסיון התנקשות בחייו של שגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב. הוא נפצע אנושות. למחרת בבוקר, מיד לאחר שהתקבל הדיווח על ההתנקשות, החליטה הממשלה להגיב במהירות ובחומרה על התקפות הטרור בארץ ובעולם. מטוסי חיל האוויר התחילו לתקוף יעדי מחבלים בלבנון. כך החל מבצע "שלום הגליל", שמטרתו הייתה הגנה על הישובים בצפון. למבצע היו הצלחות צבאיות חלקיות - אש"ף גורש מדרום לבנון ומביירות, אך הפגיעות בחיילי צה"ל היו כבדות מאוד.
המבצע הפך למלחמה. המבצע הקצר הפך לשהות ארוכה מאוד של כוחות צה"ל מעבר לגבולות המדינה.

מטרתו הראשונית של המבצע הייתה להרחיק את ארגוני הטרור הפלשתינאי לעומק לבנון, כדי שלא יוכלו לשגר קטיושות ולפגוע ביישובי הצפון. אולם במהלך המבצע הוחלט כי מטרתו החדשה תהיה "סילוקם של כל ארגוני הטרור הפלשתיני משטח לבנון".
כוחות צה"ל הגיעו עד בירות והטילו עליה מצור, שבסיומו גורשו מלבנון לתוניס 10,000 מחבלים פלשתינים.
במהלך המלחמה, לאחר כיתורה של ביירות, ביצעו לוחמים נוצרים טבח בשני מחנות פליטים מוסלמים "סברה" ו"שתילה". בעקבות הטבח הופנתה אצבע מאשימה כלפי ישראל בכלל וכלפי אריק שרון (אשר היה שר הביטחון) בפרט, על חוסר התערבותו של צה"ל להפסקת הטבח.
תוצאות המלחמה:

גירוש 10,000 מחבלים מארגון אש"ף וארגוני טרור נוספים ללבנון.
הגברת ההרתעה של צה"ל כלפי ארגוני המחבלים, לבנון, סוריה ושאר מדינות ערב.
הקמת ארגון החיזבאללה בלבנון.
הקמת צבא דרום לבנון (צד"ל) אשר לחם לצד צה"ל במהלך השנים שלאחר המלחמה, עד ליציאת צה"ל מלבנון.
הפיכתה של סוריה לשליטה, למעשה, בלבנון
לאחר הקמת ממשלת האחדות ב - 1984 הוחלט על יציאה מלבנון, אך כוחות צה"ל נשארו להחזיק במה שכונה "רצועת הבטחון" עד לשנת 2000.
האבידות היו רבות. מאות רבות של חיילים נהרגו בכל שלבי המלחמה, ואלפים נפצעו. במהלך מלחמת לבנון נפלו בשבי חיילי צה"ל, שלושה מהם חזרו לארץ במסגרת עסקת חילופי שבויים, אך עד היום אין לישראל מידע מה עלה בגורלם של ארבעה מהחיילים. שלושה מהם נשבו ב- 1982 במהלך קרב ליד העיירה סולטן יעקב הסמוכה לעיר ביירות . רון ארד נשבה בשנת 1986 לאחר שנטש את מטוסו, המטוס נפגע במהלך תקיפה של יעדי מחבלים ליד העיר צידון בלבנון.
בשנת 2000 ראש הממשלה אהוד ברק החליט לסגת מדרום לבנון. ב- 24 במאי 2000 נסוג צה"ל חד צדדית מ"רצועת הביטחון". בנסיגה לא היו נפגעים לכוחותינו, אבל חיילי צד"ל ברחו בריחה מבוהלת בשל כניסת חיזבאללה ורבבות תושבים לדרום לבנון, בריחתם הותירה תחושה של נסיגה תחת לחץ.
מאז יציאת צה"ל מלבנון נהרגו בהר דוב שלושה חיילי צה"ל. שלושה חיילים נוספים נחטפו על ידי חיזבאללה ותקופה ארוכה לאחר מכן, הוחזרו גופותיהם ארצה.

ביום שלישי 20.06.2006 ימלאו 80 שנה לרחבעם זאבי ז"ל, שר בממשלת ישראל שנרצח על ידי מחבלים


רחבעם זאבי ז"ל 1926-2001


ב 17 באוקטובר בבוקר, שר התיירות רחבעם זאבי עלה לחדרו במלון הייאט בירושלים. בפתח חדרו המתינו לו מתנקשים וירו בו שלושה כדורים. אישתו יעל, אם חמשת ילדיו, מצאה אותו מתבוסס בדמו. בשעה 10 הודיעה הנהלת בית החולים הדסה על מותו של האיש.
ארגון הטרור - החית העממית, נטל אחריות להתנקשות בחיי רחבעם זאבי. רציחתו של שר התיירות זאבי נחשבת לעליית מדרגה נוספת במלחמת הטרור שמתנהלת בישראל מספטמבר 2000.

רחבעם זאבי היה איש אשכולות - אדם בעל עבר צבאי עשיר, איש תרבות וספר ובעל דעות ועקרונות. זאבי נהג לומר את דעותיו בצורה נחרצת גם כאשר לא היו מקובלות. גם יריביו ציינו שלמרות היותו פוליטיקאי שנוי במחלוקת הוא היה אדם בעל שיעור קומה. במיוחד התפרסם זאבי, בכינויו גנדי, ברעיון השנוי במחלוקת - הטרנספר.

עוד באותו יום...
ביום שלישי 20.06.2006 ימלאו 52 שנה לרחבעם אילן רמון ז"ל, האסטרונאוט הישראלי הראשון


אילן רמון 1954-2003

לאור, ילד בן 7 היו דמעות בעיניים כשהוא סיפר לי את רגשותיו: "ראיתי את שיגור מעבורת החלל. הייתי כל כך שמח וגאה! אסטרונאוט ישראלי טס לחלל. בבית הספר סיפרו לנו על החלל, על המעבורת ועל אילן רמון. במסדרון ליד כיתות א' הכנו פינה מיוחדת לכבוד הטיסה לחלל. על הקיר היה תלוי פתק עם מספר הימים עד לחזרתו של אילן לכדור הארץ. ועכשיו הוא לא יחזור יותר! אני כל כך עצוב"

כך חשים כולנו.
קרוב לוודאי שגם אתם צפיתם בשיגור מעבורת החלל קולומביה בטלוויזיה. גם אתם בוודאי התרגשתם כששמעתם את הספירה לאחור וראיתם את המעבורת האדירה ממריאה, עולה לשמיים ויוצאת אל החלל החיצון.
הפעם זאת לא הייתה התרגשות רגילה. בתוך המעבורת ישב אילן רמון. אילן רמון שלנו. כולנו הרגשנו חלק ממשפחתו הרחבה של אילן, אשתו וילדיו. בזכות אילן רמון הרגשנו לא רק התרגשות על עצם המראת החללית אלא גם גאווה על שנציג שלנו נמצא שם

"ועכשיו הוא לא יחזור יותר..."
בספירת הימים עד לנחיתתו של אילן רמון שעל הלוח בבית הספר של אור - הגיעו לסוף הספירה. כך גם אצל משפחת רמון. ב-1 בפברואר 2003 המשפחות יצאו כבר למרכז החלל קנדי שבפלורידה בארצות הברית וחיכו בקוצר רוח לחזרתם של האסטרונאוטים שלהם. גם אנחנו חיכינו יחד איתם.
כרבע שעה לפני הנחיתה, כשהמעבורת כבר הייתה קרובה כל כך הביתה - אירע אסון נורא. המעבורת התפרקה באוויר. אנשי הצוות - האסטרונאוטים נהרגו וחלקים מהמעבורת התפזרו על פני הקרקע במדינת טקסס שבארצות הברית.

זהו אסון קשה לכולם.
למשפחות של האסטרונאוטים, לרונה אשתו של אילן רמון וארבעת ילדיו - אסף בן ה-14, טל בן ה-12, יפתח בן ה-9 ונועה בת ה-5.
זהו אסון לכל העם שעקב מקרוב אחרי הטיסה.
זהו אסון גם עבורכם, ילדי בית הספר, שעקבתם בהתרגשות אחרי הישראלי הראשון שהגיע לשם - לחלל החיצון.

האם כל זה היה לשווא?
למה הם היו צריכים בכלל לטוס לחלל?
האם צריך להפסיק לשגר אסטרונאוטים אל מחוץ לכדור הארץ?
נשיא ארצות הברית נשא נאום בעקבות אסון המעבורת וענה על השאלות הללו - "המטרה שלשמה יצאו, תימשך. האנושות יצאה מהחשיכה בגלל ההארה והגילוי, והמסע הזה יימשך".
האנושות צעדה קדימה בזכות הסקרנות, הרצון לדעת וללמוד. התקדמנו בזכות התעוזה והגילויים. צעדנו קדימה למרות האסונות שהיו בדרך.
זה נכון לגבי כל הקידמה האנושית ובוודאי שזה נכון לגבי הטיסה לחלל. מאז שחר האנושות אנשים חלמו להגיע לשם. אך הטיסה לחלל לא הייתה רק הגשמת חלום. בזכות הטיסה לחלל האנושות השיגה הישגים רבים. הישגים בתחומי המדע, המחשבים, התחבורה, התקשורת והרפואה ותחומים רבים אחרים לא היו מושגים אילו בני האדם לא היו מפתחים את היכולת לצאת אל החלל החיצון.
לצערנו בדרך להישגים היו גם אסונות. אפולו 1 ומעבורת החלל צ'לנג'ר התפוצצו בעת השיגור. ב-1 בפברואר 2003 התפרקה הקולומביה עם חזרתה לכדור הארץ.
אך מי שנכנע ומרים ידיים בעקבות אסונות אלה - לא יכול להתקדם הלאה. בסוכנות החלל נאס"א מבטיחים לחקור לעומק את הסיבות לאסון, אך גם להמשיך במסע של האדם לחלל. וסיכם זאת נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש -
"בשמיים היום ראינו הרס וטרגדיה, אבל מעבר לכך יש נחמה ותקווה."

לגבי היום הארוך ביותר בשנה.
עד כמה שידוע לי בעכו לא מתוכננות שום חגיגות כלשהן.
מי שירצה לחגוג את היום הזה יאלץ לנסוע לתל-אביב
שם יערך חג המוסיקה הבין-לאומי ויהיה שמח.



http://habama.msn.co.il/show.asp?ShowNo=12214