פסח

פסח הוא שמו של קרבן שהוקרב בבית המקדש בארבעה עשר בניסן, לאחר חצות היום, ונאכל בערבו של יום, בלילה הראשון של חג המצות, ונקרא קורבן פסח. מאוחר יותר הפך שמו של הקרבן לשמם של שבעת ימי חג המצות, וכיום הוא משמש כשם העיקרי לחג נוסף על השמות חג המצות, חג האביב, וזמן חירותנו.

חג זה הינו חג מקראי הנחגג לזכר יציאת בני ישראל ממצרים והפיכתם לעם. חג זה הוא הראשון מבין שלוש הרגלים המופיעים בתורה, מאחר שלפי התורה, השנה מתחילה בחודש ניסן. הוא נחוג במשך שבעה ימים (בגולה: שמונה ימים), החל מיום ט"ו בניסן. החג מתאפיין באיסור חמץ בכל ימי החג, ובחובה לאכול מצה בלילה הראשון. בזמן שבית המקדש היה קיים, בני ישראל היו עולים לרגל לירושלים, וצולים שם את קרבן הפסח (מנהג הצלייה השתמר עד היום אצל השומרונים, וכן היה מקובל בקרב היהודים באתיופיה).

הלילה הראשון של החג קרוי ליל הסדר, ובמהלכו נקראת ההגדה של פסח, והוא נחוג לזכר יציאת מצרים והשחרור מהשיעבוד. היום הראשון של פסח הוא יום טוב שבו אסורה מלאכה מלבד מלאכת אוכל נפש. היום השביעי של פסח אף הוא יום טוב והוא נקרא שביעי של פסח. הוא נחוג לזכר קריעת ים סוף והצלת ישראל מפני צבא מצרים שרדף אחריהם. הקראים מסתמכים על הפסוק "שֵׁשֶׁת יָמִים, תֹּאכַל מַצּוֹת; וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עֲצֶרֶת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ -- לֹא תַעֲשֶׂה, מְלָאכָה." (דברים ט"ז ח') ועל כך שהמילה "פסח" בתורה את שמו של הקורבן שהוקרב בערב היום הראשון של החג, שנקרא בתורה "חג המצות", וקוראים ליום השביעי שביעי עצרת. לימים שבין החג הראשון לחג השני קוראים חול המועד, ויש להם מעמד ביניים בין חג ליום של חול. (חג הסוכות הוא החג היחיד שבנוי במתכונת דומה לפסח: שני חגים בתחילה ובסוף וחול המועד באמצע.)


מצוות החג (בימינו)

איסור גורף על חמץ. אכילתו, החזקתו ואף הנאה ממנו - כל שבעת הימים
אכילת מצה בליל הסדר (אין חובה לאכול מצה בשאר ימות החג).
עריכת סדר פסח בליל החג, הכולל סיפור יציאת מצרים, אכילת מרור, ושתיית ארבע כוסות יין.
הכנות לקראת הפסח
קמחא דפסחא
נוהגים לאסוף כסף כדי לקנות את מצרכי החג לעניים, על פי הנאמר (קיצור שולחן ערוך תכ"ט) "ומנהג לקנות חיטים ולחלקם לעניים לצורך פסח".

נקיון וביעור חמץ

נהוג להתכונן לחג בנקיון הבית ובביעור כל המוצרים שיש בהם שאור או חמץ. בליל י"ד (כלומר: הלילה לפני ליל הסדר) נוהגים לערוך בדיקת חמץ לוודא שאין חמץ בבית, ובבוקר יש הנוהגים לשרוף את החמץ. בתי עסק גדולים (וגם אנשים פרטיים) נוהגים למכור את חמצם דרך הרבנות הראשית לגוים במה שקרוי "מכירת חמץ". המחמירים נוהגים שלא לסמוך על מכירת החמץ, ולבער כל חמץ מרשותם.



החבאת האפיקומן

נהוג להחביא את האפיקומן וילדי הבית יכולים להיות עסוקים בחיפוש אחריו. האפיקומן מוחבא בידי המבוגר של המשפחה. לאחר שמבוגר המשפחה החביא את האפיקומן ולאחר הברכות והסידורים, הוא יוצא אל עבר המטבח לשתות 4 כוסות יין (ובכך הוא משתכר). כאשר האב משתכר, הילדים יכולים להתחיל לחפש אחר האפיקומן.


ערב פסח

יום י"ד בניסן; איסור חמץ מתחיל מהבוקר (בערך ב-9:45). על פי התורה, האיסור מתחיל מחצות יום י"ד, שנאמר: "לא תאכל עליו חמץ" (דברים טז, ג), כלומר, מזמן הראוי להקרבת הפסח אל תאכלו חמץ (החשבון הוא בשעות זמניות). חז"ל גזרו באכילה להקדים בשעתיים, כדי שלא יבואו בטעות ביום מעונן. כשעה לאחר זמן איסור חמץ, מתחיל זמן ביעור חמץ, בו יש לשרוף או לכלות בדרכים אחרות את כל החמץ הנותר ולבטל בלב את כל החמץ שלא בוער, למקרה שלא נמצא כל החמץ בבית. הביטול נעשה על ידי אמירת טקסט המצהיר ש"כל חמץ ושאור שראיתי ושלא ראיתי יבטל ויהיה כעפר הארץ". יש לציין כי מן התורה, ביטול חמץ מספיק, ורק חכמים הם שגזרו לבדוק ולבער בפועל, כדי שלא ימצא חמץ בחג ויתפתה לאוכלו.

בכורות נוהגים לצום ביום זה, במה שנקרא תענית בכורות, על מנת לזכור שניצלו ממכת הבכורות, שבהם נהרגו כל הבכורות בארץ מצרים. עם זאת, תענית זו היא תענית קלה, ובדרך כלל נוהגים לערוך סעודה של מצוה (כמו סיום מסכת) כדי להיפטר מהתענית.

על פי ההלכה נוהגים שלא לאכול מצה לפני החג וגם לא אוכלים חמץ, ולכן מבשלים תבשילים שונים, שאין בהם מחמשת מיני דגן. יש הנוהגים לאכול "מצה עשירה" שהיא מצה שנילושה במיצי פירות בלבד. כמו כן, בקרב קהילות אשכנז קיים איסור אכילת מיני קטניות בפסח. מקור איסור, לחלק מהדעות, זה הוא בחשש שמא יתערבו גרעיני דגן בגרעני קטניות, כך שהאוכל תבשיל קטניות בחג יאכל גם גרעינים שהחמיצו. לפי דעות אחרות, הסיבה לאיסור הוא הדמיון בין הקטניות לגרגירי החיטה, ומכאן החשש ש'יתגלגל' איסור חמץ (יש לציין כי ההגדרה ההלכתית של מיני קטניות לא תואמת בהכרח את ההגדרה הבוטאנית).

במהלך היום נוהגים להכין את המטבח לקראת פסח ולנקות להכשיר את כל הכלים לשם כך, במיוחד הכלים המשמשים לבישול ולאחסון המזון כמו תנור, מיקרוגל, מקרר, כיורים. יש הנוהגים לקנות כלים חדשים לפסח או להשתמש במערכת כלים נוספת, ויש המכשירים את הכלים הרגילים לפסח. בהכשרה יש הלכות רבות, שהחשובה שבהם הוא "כבולעו כן פולטו", זאת אומרת שיש להפעיל את אותה פעולה שהייתה כרוכה בבליעת החמץ לכלי.

ליל הסדר

קערת ליל הסדר ובה ביצה, זרוע, מרור, כרפס וחרוסתנהגו בקהילות ישראל להזמין לסדר בני משפחה קרובים כרחוקים, עניים ואף אנשים זרים, "כל דכפין ייתא ויכול, כל דצריך ייתא ויפסח" (=מארמית, כל הרעב יבוא ויאכל, כל הצריך יבוא ויעשה את הפסח) כדי שכל אדם יוכל לאכול את סעודת החג, שלא להשאיר שום אדם מחוץ לקהילה בודד לנפשו. בליל הסדר נהגו לספר אחד לשני (ובמיוחד לילדים) את אירועי יציאת מצרים על פי קובץ מדרשים ואימרות חז"ל, שהיום נקרא "הגדה של פסח". המטרה היא להעביר את המורשת ואת הזיכרון לדור הבא, כחלק ממצוות "והגדת לבנך", המכוונת ללילה זה, ולכן הסדר מוכוון לילדים. יש משפחות ועדות שנוהגות לעשות הצגות לילדים בכדי לעוררם. גם מנהג גניבת האפיקומן מיועד להשאיר את הילדים בעירנות.

ערך מיוחד שמועלה על נס הוא ערך החירות. היציאה מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה, והחשיבות הגדולה של היות העם והאדם בני חורין ואדונים לגורלם.

את ספירת העומר, שהיא ספירה של שבעה שבועות מפסח עד חג השבועות, מתחילים במוצאי החג הראשון, כלומר: בלילה השני של פסח (ליל ט"ז בניסן). בחוץ לארץ זה גם אותו לילה של סדר ליל פסח השני.



סימני החג
מצהחג הפסח הוא אחד החגים החשובים והמרכזיים ביותר בלוח היהודי.
אחד מסממניו הוא האחדות. לחג אופי משפחתי. כל בני המשפחה יושבים ומתכנסים סביב שולחן אחד ביחד, אבל לא רק הם, אלא כל האחרים שאין להם מקום להסב בו. דבר זה מבטא את האחדות הקיומית של העם היהודי, ואת שורש הערבות ההדדית שלו. "כל ישראל ערבים זה לזה".

סממן אחר הוא החירות החירות הפיזית הגופנית וחירות הנפש "בצאת ישראל ממצרים, בית יעקב מעם לועז" מצרים מסמלת את השיעבוד הפיזי ו"עם לועז" את השיעבוד התרבותי רוחני. והעם יצא לחירות בכל ההיבטים להיות עם חופשי ובן חורין להיות אותנטי ונאמן לטבעו ולצו המצפון שלו. המצה לעומת הלחם מסמלת את החירות מכיוון שהיא שומרת על הצורה הבסיסית שלה ולא משתנה ומתנפחת. ואילו החמץ מסמל את היצר הרע שמקנן בנפשו של האדם, ובבדיקת החמץ האדם צריך גם לבדוק את החמץ שבנשמתו. מצרים מסמלת את המצרים של העולם, וכל אדם צריך לראות עצמו כאילו יצא ממצרים. ממצרים שבלב.

ימי חול המועד הם ימים חצי חגיגיים, בין חג לחול, ולכן יש בהם איסורים על מלאכות שונות כמו פרנסה וכתיבה. נוהגים ללבוש בחול המועד בגדי חג, לא לעבוד, ולטייל ולנפוש. מותר בחול המועד לעשות מלאכת דבר האבד שהיא עשיה שאם לא תעשה, יגרם לאדם נזק או הפסד. בשבת שחלה בתוך פסח נוהגים לקרוא את מגילת שיר השירים.

היום השביעי של פסח, כ"א בניסן, הוא יום טוב ואסור במלאכה כמו היום הראשון (בחו"ל גם היום השמיני של פסח - יום טוב שני של גלויות). לפי המדרש, ביום הזה הייתה קריעת ים סוף, ולכן קוראים בתורה את שירת הים (שמות פרק ט"ו) ומפטירים בשירת דוד (שמואל ב' פרק י"ח). בחסידות חב"ד, עורכים בצהרי שביעי של פסח "סעודת משיח".