הבחירה בברק מוכיחה שכלום לא השתנה במפלגת העבודה

ברק נבחר רק משום שהתנהל בתועלתנות רבה יותר מיריבו. גם פרץ, פינס ויחימוביץ' בחרו לפעול באופן ציני, והמגזר הערבי הפתיע כשבחר באופן קר במי שעד לפני שש שנים היה מבחינתו 'סדין אדום'


הפריימריס לראשות מפלגת העבודה הסתיימו, והמנצח הוא מי שהתנהל באופן קר, מחושב ותועלתני יותר - אהוד ברק. לא שיש בזה משהו רע; בפוליטיקה לעתים זה מה שצריך, בייחוד כשהבוחרים כמעט מבקשים את זה. מילא הם, אך גם אלו שהצטרפו למנצח ביקשו את זה, ואף נקטו בעבר את אותן שיטות. הבחירות הזכירו את הבחירות הכלליות האחרונות. אז נאבקו שתי מפלגות, קדימה והעבודה, על שחקני רכש חדשים, שהצטרפו למפלגות בשמחה.

יהיה מי שיתאר את ניצחונו של ברק כניצחון הניסיון, אך למען האמת גם ברק יודע שניסיונו הוא לא מה שהכריע כאן. מה שהכריע את הכף הוא אופן המחשבה התועלתני שלו ושל חבריו הקרובים, ובראשם בנימין בן אליעזר. להגנתו של ברק ייאמר שהוא פשוט יודע להיות קר בצורה מוצלחת יותר מעמי אילון ותומכיו. וכשהם ניסו להיות ציניים, כל מה שהם קיבלו היה עמיר פרץ.

התועלתנות של ברק גם ניצחה במגזר הערבי. רק לפני שש שנים העדיפו כמעט כל המצביעים הערבים לא ללכת להצביע, אפילו במחיר עלייתו של אריאל שרון לשלטון. אתמול הם העלו את ברק מן האוב הפוליטי, וחלקם אף לא התביישו לומר שהוא השתנה. זה, אגב, אותו מגזר שהעניק לפרץ ניצחון בסיבוב הראשון, על אף שיצא למלחמה בלבנון בקיץ שעבר בתור שר הביטחון. פרץ לקח אצל הערבים את הסיבוב הראשון מפני שברגעיו האחרונים בתור יו"ר המפלגה הוא מינה את ראלב מג'דלה לשר.

הציניות המשיכה גם בסיבוב השני. פרץ חבר לאילון בשל שנאתו לברק, וכידוע זו סיבה טובה וחזקה להצטרף לאחר; הרי פרץ לא חושב שאילון באמת יכול להציל את מפלגת העבודה מאבדון, ואילון לא חושב על פרץ דבר אחד חיובי. מנגד, אילון כן חשב הרבה דברים טובים על המצביעים שפרץ היה עשוי להביא לו (אך הוא שכח את המצביעים שפרץ הבריח ממנו), ופרץ חשב שאילון עלול ליפול ביום מן הימים, ואז הוא יחזור ויעפיל לראש הנהגת המפלגה. אצל ברק זה לא יקרה, משום שהוא יימחק עוד בטרם ברק יתחיל ללכת.

אחריהם במצעד ניצב אופיר פינס. האיש אינו שייך למילייה של ברק. הוא אינו נתפס כעסקן, ונראה שאינו איש של דילים פוליטיים. הוא לא מחובר לבעלי ההון, ונדמה שחיבור כזה מנוגד לערכיו. פינס מספר שברק הבטיח לו כי יפרוש מהממשלה, אבל אם כך הדבר, מדוע ברק שב ומדגיש כי בעת מלחמה הוא יהיה שר ביטחון מצוין? הרי ברור לכל שהוא חושב שתהיה מלחמה בקרוב, ואז גם פינס לא יבקש להפיל את הממשלה.

שיא הציניות של פינס נשבר על ידי שלי יחימוביץ'. היא חברה לברק, שעד לפני שבוע תואר על ידי הסוציאליסטים במפלגה כדמות שטנית, שהיא עצמה יצאה נגדה עד סוף הסיבוב הקודם. אבל אז התברר לה שהיא נשארה ללא פטרון פוליטי, והחליטה לקפוץ על העגלה. היא לא הצטרפה למי שמייצג את עמדותיה, אלא למי שיכול לנצח (לפי דעתה) את "השטן הגדול" - בנימין נתניהו. ועכשיו ברור שלאנשי מפלגת העבודה יש שטן גדול ושטן קטן. עברי לידר שר פעם: "הכעס משנה את העובדות". במקרה של מפלגת העבודה והשמאל הישראלי, לא רק הכעס משנה ולא רק העובדות משתנות. עבורם ביבי הוא 'סדין אדום', ואם הם יידעו שחמור יכול לנצח אותו, הם יעמידו אותו מולו. מה הפלא, אם כך, שהם בחרו במי שרק לפני רגע היה עבור חלק גדול מהם השטן הקטן?

בכלל, מתברר שחברי מפלגת העבודה אמוציונליים הרבה יותר ממה שחושבים. לידם אנשי מרכז הליכוד נראים ממש רציונליים. בעוד מרכז הליכוד בוחר את מנהיגיו לפי מידת קרבתם לרעיון של התנועה, בעבודה בוחרים אותו לפי סיכוייו לנצח. למרות זאת, כבר שנים לא חשו שם מהו ניצחון אמיתי. כשהליכוד בחר בבגין, בשמיר, בנתניהו ובשרון, בעבודה האמינו - מסיבות לא ברורות - שמצנע או פרץ יכולים לנצח.

היה מאוד משעשע לראות כיצד מערכת הבחירות של העבודה הוציאה שוב מהבקבוק את השד העדתי; אותו שד שרק לפני שנה וחצי "נקבר" בסוף הפריימריס של אותה מפלגה, כשפרץ נבחר לעמוד בראשה. מי שביקש אז לקבור אותו, החזיר אותו בקול תרועה. פרץ החזיר אותו כשנאבק בברק ואילון, ופקק אותו שנית בבקבוק כשחבר לאילון מול ברק.

ומה הלאה? סביר להניח שברק יתמנה לשר ביטחון, ואם הוא חכם מספיק הוא יציע לאילון או לברוורמן את תיק החינוך. פרץ יצטרך לחפש את עצמו, ואולי יסתפק בתיק הספורט של מג'אדלה. רוב השרים יישארו במקום שלהם, כי הם תמכו בברק. למזלה של מפלגת העבודה, היא לא תיקרע במלחמה פנימית, כי המרכז הוא של פואד, והשרים הם של ברק. אך לצערם של מצביעיה, זה לא אומר הרבה על עתידה. לראיה - אנשי אילון כבר הודיעו ש-180 יום לפני הבחירות יש לקיים שוב בחירות לראשות המפלגה