"מצות אנשים מלומדה"
שנים רבות לפני חורבן בית המקדש הזהירה התורה את העם מפני בואו של עתיד הצופן בחובו אסון. גם הנביאים היתרו בעם ללא הרף כדי למנוע את בוא הרעה. האזהרות לא נקלטו בלב העם, והחורבן הפך לעובדה, שממנה אנו סובלים עד עצם היום הזה.

איש לא יכול היה לטעון כי לא ידע שכך עלול לקרות. התורה הודיעה במפורש שחטאי העם יובילו לחורבן זה: "והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם" (ויקרא כו, לא).

לא זו בלבד שניבאה התורה מראש את אפשרות החורבן, היא גם ביארה מהו התהליך שיוביל אליו: "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ" (דברים ד, כה). התיישנות זו עלולה להוביל לעשיית הרע בעיני ה'. בעקבות זאת יגלה העם מהארץ ויתפזר לארבע כנפות תבל.

בתקופה הראשונה, כל עוד זכרון הכניסה לארץ היה טרי בתודעה, קשה היה לחטוא. דור באי הארץ ראו בעיניהם את הנסים והנפלאות שעשה להם הקב"ה בזמן כיבוש הארץ. אולם כאשר זכרון ראשוני זה הלך ונתיישן, נפתח פתח למחשבות זרות שחדרו ללבבות, כאילו כוחם ועוצם ידם עשה להם את כל החיל שאליו הגיעו. רגשות ההתפעלות מחסדי ה' שהורעפו עליהם בשפע רב, קהו. אפילו הרשמים החזקים ביותר נחלשים, ובמרוצת הזמן הם עלולים להשכח כליל מן הלב.

תכונת ההתיישנות שהיתה הגורם לחורבן, מהווה ניגוד לתחושת ההתחדשות שצריכה לאפיין את עם ישראל.

המצווה הראשונה שעליה נצטוו ישראל כמפתח ראשי לגאולה ממצרים, היתה: "החודש הזה לכם ראש חודשים" (שמות יב, ב). אורו המתחדש של הירח מדי חודש בחודשו, הוא הקובע את תאריכי החגים ואת הלוח העברי, לעומת מסלולה הקבוע של השמש. נרמז כאן, כי סגולתו העיקרית של עם ישראל היא בחידוש ובצעידה לקראת הגאולה השלמה שתחדש את פני תבל.

מכלל הן אתה שומע לאו. מכיון שההתחדשות ניתנה כמפתח לגאולתם של ישראל, ההתיישנות היא הפתח לחורבן ולגלות, חלילה.

לנוכח העובדה שתפקידנו להשתדל לבל יתיישנו הלקחים והחוויות הרוחניות, מדריכה אותנו התורה: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום" (דברים ו, ו). המילה "היום" בפסוק זה נדרשת בפי חז"ל, שתהיינה המצוות בעינינו כצו חדש של המלך, שהכל רצים לקראתו. גם את הפסוק: "היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך" (דברים כז, ט), מפרשים: "בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו (עם ה') בברית".

כאשר האדם אינו מתאמץ להתחדש תדיר מבחינה רוחנית, בנקל עלול הוא לשקוע בשיגרה המכלה כל חלקה טובה. גם המצוות עלולות לההפך לסדרות של מעשים חיצוניים, חסרי חיות פנימית. כדברי הנביא: "יען כי ניגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני וליבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה" (ישעיה כט, יג).

באותה מידה עלולה ההתיישנות לפגוע ביראתו של האדם מפני העבירות. חכמינו, בהתייחסם לבעיה זו, קבעו: "עבר אדם עבירה ושנה בה, הותרה לו" (מסכת יומא דף פו, ב). לאמור, אם אדם שונה בחטאו פעמיים, חטא זה נראה בעיניו כהיתר. גם עוונות חמורים, עלולים לקבל "הכשר" דמיוני, בעקבות הכשלון בהם.

כאשר אדם אינו מסוגל להחלץ בכוחות עצמו מן הטביעה במצולות החטא, עליו לקבל סיוע מן החוץ. זהו תפקידה של התוכחה. היא אמורה לגלות לאדם את הנקודות הרפויות או הפגומות. ואכן, למען מטרה זו נשלחו נביאים לעם ישראל. כדי להוכיח, להתריע ולהזהיר.

אולם, דא עקא, בדורות שקדמו לחורבן מושג התוכחה נפגם.

אילו היתה התוכחה מצויה ביניהם, היא היתה עשויה למנוע את המשך השעיטה במורד. אולם מכיון שהאנשים לא הוכיחו זה את זה, לא היה מי שיתקן את משוגות העבר, והעם שקע במצב ירוד של חטאים, עד שלא היה מנוס מלהמיט עליו את החורבן.

את פרשת ואתחנן קוראים בכל שנה מיד לאחר תשעה באב, יום החורבן. בשבת זו, הנקראת "שבת נחמו", פועמת תקוה וגוברת הציפיה לבואה המהיר של הגאולה השלמה. פתיחת דף חדש בתחום קיום המצוות מתוך חיות, רענון ושמחה, היא גם פתיחת שער לגאולה הקרבה והולכת.