|
ראש השנה, הוא חג יהודי המציין את התחלת השנה העברית. נחשב ליום המלכת ה' על האנושות (ומבחינה זו הינו חג אוניברסלי), וכן נחשב ליום הדין בו נידון האדם על השנה החולפת ונקבע מה יארע לו בשנה הבאה. חל בא' וב' בתשרי. המצווה העיקרית של החג היא תקיעה (ויש הסוברים שמיעת) בשופר. בתורה מכונה החג יום תרועה, בשל מצוות התקיעה בשופר הנוהגת בו. המונח "ראש השנה" מוזכר אמנם בספר יחזקאל, אולם לא במובנו העכשוי. מקור הביטוי "ראש השנה" במשמעות היום הראשון בשנה הוא המשנה.
מקורות החג
לפי התורה היום הראשון בחודש השביעי (שהוא חודש תשרי, לפי מניין החודשים בתורה) הוא יום טוב ואסור לעשות בו מלאכה. עיקר החג הוא מצוות ה"תרועה" שמוזכרת הן בפרשייה בספר ויקרא והן בפרשייה בבמדבר:
וידבר ה' אל משה לאמֹר: דבר אל בני ישראל לאמֹר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש: כל מלאכת עבֹדה לא תעשו, והקרבתם אִשֶה לה'
-- ויקרא כ"ג, כ"ג-כ"ה
ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם: ועשיתם עֹלה לריח ניחֹח...
-- במדבר כ"ט א-ו
בתורה שבעל פה, במשנה ובתוספתא התנאיות, מקבל כבר ראש השנה את שמו, וכן את תפקידו כיום דין וכתאריך קובע למניין שנה חדשה ולא רק יום תרועה:
באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות...
בראש השנה כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון, שנאמר: 'היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם'
-- משנה, ראש השנה פרק א'
הכול נידונין בראש השנה וגזר דינם מתחַתֵם ביום הכיפורים, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר משום רבי עקיבא: הכול נידונין בראש השנה וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם בזמנו, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן ובחג על המים.
-- תוספתא ראש השנה
תאריך המועד
בתורה מצוין שהמועד מתקיים ב"חודש השביעי באחד לחודש" כלומר בא' בתשרי. על-פי ההלכה ראש השנה נמשך יומיים, לא רק בחוץ לארץ, כפי שהדבר מקובל בכל חג, אלא אף בארץ ישראל. כמו כל יום טוב, שני ימי ראש השנה אסורים במלאכה מלבד מלאכת "אוכל נפש". (בישול ואפיה לצורך החג)
הטעם לשני ימי החג בארץ ישראל נעוץ בשיטה הקדומה לקביעת זמן תחילת החודש על פי ראיית מולד הלבנה. מועד ראש החודש היה נקבע לפי עדות ראיה על הופעת הירח החדש לאחר המולד בפני בית דין בירושלים. מכיוון שבחוץ לארץ לא ידעו מתי באו העדים שהעידו על ראיית הירח החדש, חגגו מספק יום נוסף שנקרא יום טוב שני של גלויות. היות שראש השנה נחוג בתחילתו של חודש חדש ולא באמצעו, גם בארץ ישראל (מחוץ לירושלים) לא ידעו האם אכן באו העדים ביומו הראשון של ראש השנה או ביומו השני. לפיכך גם בה נמשך ראש השנה יומיים[1].
משבוטל קידוש החודש על פי ראייה והוחלף בלוח קבוע הייתה מחלוקת בשאלה כמה ימים יש לנהוג ראש השנה בארץ ישראל. דעת הרז"ה הייתה שבארץ ישראל אין לנהוג אלא יום אחד של ראש השנה, כמו בשאר המועדים. הוא העיד גם שכך נהגו בתחילה בארץ ישראל, עד שהגיעו לשם הוראותיו של הרי"ף שקבע לנהוג שני ימים גם בארץ ישראל. לבסוף, בימי הביניים, התקבלה הדעה שהעמידה את אורך החג על יומיים.
ביהדות האורתודוקסית וביהדות הקונסרבטיבית נמשך ראש השנה יומיים, בארץ ישראל ובחוץ לארץ כאחד. גם בחוקי מדינת ישראל, המבוססים בנושאי דת על ההלכה האורתודוקסית, נקבע, בפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, כי שני ימי ראש השנה הם ימי מנוחה ליהודים.
הקראים, המקפידים לקיים את התורה לפי הכתוב בה, מקיימים את "יום תרועה" במשך יום אחד בלבד. גם בחלק מהקהילות הרפורמיות ובחלק מהקהילות הרקונסטרוקטיביות, נמשך מועד זה יום אחד, הן בארץ ישראל והן בחוץ לארץ.
טיבו של ראש השנה
על פי המקורות, לראש השנה יש כמה היבטים:
יום המלכתו של אלוהים על העולם
ראש השנה נחשב ליום שבו ממליכים באי עולם את ה' עליהם. זהו אחד ההסברים לתרועה ולשמחה המאפיינים את החג, בהיותם תואמים את הנהוג בטקסי הכתרה שבהם קבלת המלך נעשית בלבוש חגיגי, בשמחה ובתרועת חצוצרות. מקורו של המנהג בתלמוד הבבלי, מסכת ראש השנה, דף טז עמוד א [1]:
"א"ר [=אמר רבי] יהודה משום [=מאת] ר"ע [=רבי עקיבא] ... אמר הקדוש ברוך הוא: ... 'אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות'. מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם; זכרונות - כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה; ובמה? בשופר."
וכפי שציין רב סעדיה גאון, המזכיר את אחת המסורות בתלמוד לפיה ראש השנה הוא היום שנברא בו אדם הראשון (המסורת השנייה היא שהעולם נברא בניסן) :
"מפני שהיום תחילת הבריאה, שבו ברא הקב"ה העולם ומלך עליו: וכן עושים המלכים בתחילת מלכותם שתוקעין לפניהם בחצוצרות ובקרנות להודיע ולהשמיע בכל מקום תחילת מלכותם, וכן אנו ממליכים עלינו את הבורא יתברך ביום זה... ועוד מעשה אחר עשו; כיוון שראו מעמדם זה בראש השנה כמעמד טבעי וממשי של הכתרה, אמרו בלבם שדרכו של מלך בשעה שנותנים עטרה בראשו, שאומרים לפניו דברים מעניין היום..."
גם בתפילות ראש השנה יש ביטוי למלכותו של אלוהים על העולם:
"ותמלוך אתה הוא ה' אלוהינו מהרה לבדך על כל מעשייך, בהר ציון משכן כבודך, ובירושלים עיר קודשיך... אלוהינו ואלוהי אבותינו, מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך, וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה."
יום הדין וחשבון הנפש הכללי
ראש השנה נחשב ליום שבו דן ה' את כל באי העולם לגבי הקורות אותם בשנה הקרובה. אחד מהטעמים שנקבע ראש השנה דווקא ביום זה, היא משום שעל פי המסורת ביום זה נברא אדם הראשון, חטא בחטא עץ הדעת וה' דן אותו באותו היום. ומאז נקבע יום זה כיום דין לעולם. הגמרא במסכת ראש השנה אומרת שלומדים שראש השנה הוא יום הדין מהפסוק בתהילים "תקעו בחודש שופר, בכסא ליום חגנו, כי חוק לישראל הוא משפט לאלוקי יעקב"- 'חודש' בלשון הפסוק הכוונה לראש חודש והגמ' שואלת איזה ראש חודש הוא גם חג? והתשובה ראש השנה- ועליו אומר הפסוק "משפט לאלוקי יעקב". ומניין שהמשפט הוא בקשר למה שיקרה במהלך כל השנה? שנאמר בספר דברים "עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" המילים "מרשית השנה עד אחרית שנה" מיותרות ובאו ללמד שה' דן לפרקי זמן שארכם שנה (ומועד הדין נלמד מהפסוק בתהילים).
יום זה הינו מצוין כיום הדין הכללי לכל יצורי העולם, או כפי שכתוב בתפילת מוסף: "היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, אם כבנים אם כעבדים" וגם "ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב איזו לשלום, איזו לרעב איזו לשבע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמוות".
על פי התלמוד, שלושה ספרים נפתחים בראש השנה. ספריהם של צדיקים גמורים ושל רשעים גמורים נפתחים ונחתמים מייד - הראשונים לחיים והאחרונים למיתה. הבינוניים תלויים ועומדים במשך עשרת ימי תשובה עד יום הכיפורים. אם ישובו בתשובה - יתכפר להם. אם לאו - ייכתבו למיתה, לכן מראש השנה ועד ליום הכיפורים נהוג לברך איש את רעהו במשפט "גמר חתימה טובה".
מנגד כפי שכבר נקבע בספר עזרא, ראש השנה הוא יום של שמחה. על הסתירה לכאורה בין דבר זה לבין היותו של ראש השנה יום דין שבו "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון" עמד כבר תלמוד ירושלמי (ראש השנה א'):
"אי זו אומה כאומה הזאת? בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין, לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו, שאינו יודע היאך דינו יוצא. אבל ישראל אינן כן, אלא לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם ואוכלין ושותין ושמחים, יודעים שהקדוש ברוך הוא עושה להם ניסים"
מנהגי ראש השנה וסממניו
כרטיס ברכה "שנה טובה" עם תמונה של איש התוקע בשופר, אחד מסימני החג.התרת נדרים. על פי התורה יש חיוב על האדם לקיים את נדריו. : "כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ: כִּי דָּרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ, וְהָיָה בְךָ חֵטְא. וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר, לֹא יִהְיֶה בְךָ, חֵטְא. מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ: כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה, אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ." (דברים כ"ג כ"ב-כ"ד). אחת הדרכים להימנע מקיום הנדר הינו התרתו באמצעות חכם, שמוצא פתח לאי תקפותו של הנדר, שנעוץ בכך שהאדם לא היה נודר את נדריו אם היה יודע דבר מסוים. לכן בערב ראש השנה, נהוג שמתירים את הנדרים שננדרו במהלך השנה האחרונה, לפני שלושה אנשים שמהווים מעין בית דין, שרק בכוחו לשחרר האדם מכל הבטחותיו.
בראש השנה מרבים בתפילות, לפי מנהג האשכנזים לכל הפחות עד חצות היום[2], ולמנהג הספרדים מסיימים לפני חצות היום בכדי שלא ייחשב כצום. תפילות שחרית ומוסף ארוכות במיוחד חגיגיות וכוללות פיוטים. הפיוטים משתנים בין קהילה לקהילה וגם המנגינות שלהם. מקובל שהחזן מרבה במיוחד בניגונים בתפילות אלו. הדגש בתפילות הוא על המלכת הקב"ה ועל חרדת הדין. פיוט מפורסם ביותר, הנכלל בתפילה הוא ונתנה תוקף המיוחס לרבי אמנון ממגנצא. פיוט זה נהוג בעיקר בקרב הקהילות האשכנזיות ואילו בקרב הקהילות הספרדיות רק מעטים נוהגים לאומרו. בתוך תפילת העמידה של מוסף ניתן ביטוי בברכות לשלושה נושאים מרכזיים: "מלכויות" - מלכותו של הקב"ה במהלך הדורות, "זכרונות" - העלאת זיכרון ישראל לפניו ו"שופרות" - התגלות האלוהית, "בקול שופר עליהם הופעת". כלולים בהן, נוסף על הברכות הרגילות, מימרות ופסוקים המבטאים שלושה נושאים אלו.
קריאת התורה: ביום הראשון נקרא סיפורם של הגר וישמעאל, אשר מלאך אלוהים הצילם מגוויעה בצמא. ביום השני קוראים את פרשת עקידת יצחק. זיכרון העקידה עולה כמה פעמים בתפילה, כדוגמה לניסיון שמבקשים לעורר את זכרו בפני אלוהים בתקווה שיטה עבורו חסד. אצל יהודי אשכנז נוהגים לקרוא את הקריאה בניגון מיוחד ומרטיט, אך אצל הספרדים לא נהוג מנהג זה.
תקיעת שופר. לפני תפילת מוסף ובמהלכה תוקעים בשופר. בתקיעה יש צלילים שונים הידועים כתקיעה - שהיא תקיעה אחת ארוכה וממושכת, שברים - שהיא רצף של שלוש תקיעות קצרות (מכונות בתלמוד גם גניחות) ותרועה שהיא רצף של שבע תקיעות מהירות (מכונות בתלמוד גם יללות). כדי לצאת ידי חובת תקיעות נפסק שיש לשמוע שלושים קולות - שלוש פעמים "תקיעה שברים תרועה תקיעה", שלוש פעמים "תקיעה שברים תקיעה", ושלוש פעמים "תקיעה תרועה תקיעה". בנוסף, מוזכר בגמרא שתוקעים סדר זה פעמיים - פעם אחת "כשהן יושבין" ופעם נוספת "כשהן עומדין", כדי לערבב את השטן, כשיראה שהמצוות חביבות על ישראל והם מרבים לתקוע. הפירוש המקובל על דעת רוב הפוסקים הוא, שיש לתקוע פעם אחת שלושים קולות לפני תפילת מוסף, כשיכולים עדיין לשבת, ופעם נוספת בחזרת הש"ץ של תפילת מוסף, בזמן שבו שליח הצבור "עומד" בתפילתו.
למעשה נהוג לתקוע לפחות מאה תקיעות כנגד מאה יבבות שיבבה אמו של סיסרא על פי המסורת [3]. לשם כך יש הנוהגים לתקוע גם במהלך תפילת לחש של מוסף שלושים קולות, ויש התוקעים אותם בסיום התפילה. במהלך הקדיש החותם את תפילת מוסף תוקעים עוד עשרה קולות: תקיעה שברים תרועה תקיעה, תקיעה שברים תקיעה, ותקיעה תרועה תקיעה. בכך נשלם מנין מאה הקולות.
חז"ל גזרו שאין תוקעים בשופר ביום ראש השנה שחל בשבת, מחשש שהתוקע שלא יידע לתקוע היטב יילך לבקי בדבר והשופר יטולטל ברשות הרבים במקום ללא עירוב חצרות, דבר המהווה חילול שבת. גם בראש השנה שחל בחול קיים איסור מדברי חכמים לתקוע בשופר שלא לצורך קיום המצווה, כשם שנאסרה השמעת קול בשאר כלי זמר בשבתות ומועדים[4].
מטעמי התקיעה: המלכת ה' והתחברות אל המימד הרוחני שבמציאות, זכירת מעמד הר סיני, התעוררות לתשובה בעקבות קול התרועה המכניס מורך ללב וכן בלבול השטן. לפני תקיעת שופר נהגו קהילות ספרד לשיר את הפיוט "עת שערי רצון להפתח". פיוט זה חובר על ידי יהודה שמואל אבן עבאש, ותוכנו - סיפור עקידת יצחק.
רבי סעדיה הגאון מבבל מהמאה ה-10 הסביר את משמעות התקיעה בשופר: "התרועות הן קריאה של מלכות, ובכל מקום שתאה מותא שופרות בכתבי הקודש, תרועת מלך הם. בראש השנה יושב ה' על כס מלכותו לשפוט את באי העולם, לכן נאה לתקוע בשופר".
איחולים: נהוג לאחל בליל ראש השנה, ולדעות שונות אף ביומו ובליל היום השני, "לשנה טובה תיכתב ותחתם". יש המוסיפים "לאלתר לחיים טובים". לנשים וילדות מברכים "לשנה טובה תיכתבי ותחתמי", ולרבים - בלשון רבים[5].
סימנים. בערב החג הראשון אוכלים מאכלים שמסמלים דברים מסוימים, כפי שנזכר בתלמוד (מסכת כריתות דף ו, א, ומסכת הוריות דף יב, א), וכפי שנפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תקפג סעיף א). כך לדוגמה אוכלים תפוח בדבש כמשאת נפש למתיקותה של השנה הקרבה, וראש כבש או ראש דג, כדי לקוות "שנהיה לראש ולא לזנב" וכן סלקא (תרד או סלק) כדי "שיסתלקו אויבנו", כרתי (כרישה, ירק הדומה לבצל ירוק) "שיכרתו אויבנו", תמרים "שיתמו אויבנו", קרא (=דלעת בארמית. יש נוהגים לקחת קישוא במקומה) ובעדות אחרות גזר "שתקרע רוע גזר דיננו ויקראו לפניך זכויותינו", רימון "שירבו זכיותינו כרימון". יש נוהגים גם לאכול ריאה, שומשום, חבושים, ועוד. מנהג נוסף הוא לטבל את הלחם בסוכר או בדבש.ישנה מסורה נוספת בה נוהגים לברך על גזר חתוך כמטבעות "שתיתן לנו פרנסה טובה".
בקרב יהודי צפון אפריקה היה מנהג לא לשתות קפה בראש השנה בשל צבעו השחור, שנתפס כמבשר רעות. בקהילות אשכנז נמנעו מלאכול אגוזים בראש השנה, מחמת שני טעמים: האחד, שהאגוזים מרבים ליחה, וקיים חשש שיטרידו את המתפללים בזמן התקיעה בשופר, שעה שנדרשת דממה מוחלטת; ונימוק נוסף הוא כיון שאגוז הוא בגימטריה "חטא" (בלי האות "א" שאינה נשמעת בקריאה), ומן הראוי להימנע בראש השנה מכל דבר המזכיר חטא[6]. מטעם אי הזכרת החטאים, נוהגים בקהילות רבות לדלג בראש השנה כל מקום בתפילה שמוזכר בו וידוי על חטא[7].
תשליך: ביום הראשון של ראש השנה (או ביומו השני במקרה שהיום הראשון חל בשבת לפי מנהג האשכנזים) , הולכים אחרי הצהריים לחוף נהר או ים ואומרים בו את תפילת תשליך, שהיא בקשה להשלכת העבירות אל "מצולות ים". במקומות שבהם לא היו מקווי מים קרובים נהגו לעלות למקום גבוה שממנו צופים עליהם. מקובל לנער את שולי הבגדים כסמל להתנערות מהעוונות.
בשנים האחרונות נהגו חסידי ברסלב ואחרים להתפלל בראש השנה באומן, ליד קברו של רבי נחמן מברסלב.
מניעה משינה: נהוג להימנע משינה ביומו של ראש השנה, על פי דברי הירושלמי שהובאו אצל הפוסקים, שהישן בראש השנה ישן מזלו. אך יש שאינם מקפידים על כך אחרי חצות היום.
ארוחת החג
ארוחת החג, ראש שנה.ארוחות חג. נהוג לערוך ארוחות חגיגיות, כדי לשמוח בראש השנה, על פי דברי חז"ל שאין שמחה אלא בבשר ויין, וכפי שנכתב בספר נחמיה: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים".
דבש- נהוג לטבול בראש השנה תפוח או חלה בדבש (כמאכל מתוק), ולהוסיף ברכה "יהי רצון שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". רב נטרונאי גאון אמר: "ומה שנו אוכלים טיסני ושותים דבש הוא כדי שתבוא השנה הבאה עלינו מתוקה".
חלות בצורות רבות- נהוג בראש השנה לאכול חלות בצורות שונות המסמלות את השאיפות השונות והמשאלות לקראת השנה החדשה. יש כאלו שאופים חלות בצורת סולם - "מי יעני ומי יעשיר, מי ישפל ומי ירום". כן, כתוב במדרש שה' עושה סולמות ברקיע ועל סולמות אלו "את זה מעלה ואת זה מוריד". כמו כן, נפוצות הצורת כתר וציפור.
דגים- אכילת הדגים מקובלת עקב הסגולה שלהם לפרות ולהתרבות "וידגו לרוב בקרב הארץ". בנוסף נהוג לאכול ראש של דג (או גדי) כדי שנהיה ל"ראש ולא לזנב".
רימון- לפי המסורת היהודית, ברימון ישנם 613 גרעינים כמניין תרי"ג המצוות. בארצות שלא היו רימונים בעבר היו נוהגים להביא מארצות רחוקות רק כדי שיוכלו לברך עליו.
ריבות- בעדות המזרח נהוג לאכול ריבות של פירות רבים עקב מתיקותן וסגולתו של כל פרי בנפרד.
ראש השנה בתרבויות העולם
בכל חלקי העולם מקובל לציין את השנה החדשה בחג או יום שמחה. דבש ומאכלים מתוקים תופסים מקום בשולחן החג לא רק ביהדות. בתרבויות חקלאיות רבות נהגו לחגוג את תחילת השנה עם בוא הסתיו, שבישר את פתיחת עונת החקלאות. לפני התפשטות לוח השנה הגריגוריאני, נהגו באירופה לחגוג את השנה החדשה ב-1 לאפריל, תאריך המציין את תחילת האביב. בחלק ממדינות דרום ומזרח אסיה נוהגים להתיז מים אחד על השני בתקווה לשנה גשומה. הקלטים, שחגגו את השנה החדשה ב-31 לאוקטובר, נהגו למסמר למפתני הבתים עוגות ושאר מאפים כסימן למזל. במדינות הבלקן ישנו מנהג לאפות לחגיגות השנה החדשה עוגה ובתוכה מטבע כסף וזהב, למאושר שבחלקו נופלת החתיכה עם המטבע, יהיה מזל בשנה הנפתחת
_________________
שחר גרף
|
מי
אנחנו
כתבו
לנו
הודעות
ניחומים
הלוח
דע-עירך
מ.ט.י.
לוח
שנה 
חיפוש
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש בפורום 
