כל החיים מאז שאני זוכר את עצמי חשבתי ויותר מכל האמנתי בזה שצריך להיות יותר טוב, האמנתי שהכח נמצא אצלנו, שאסור לנו לוותר אנחנו צריכים להלחם כדי שיהיה לנו טוב, ותמיד נלחמתי ונתתי את כולי למען הדברים שאני מאמין בהם, שאחד מהדברים העיקריים זה טובת הקהילה, במיוחד בני הנוער
הרבה אנשים תמיד אמרו לי עזוב למה אתה עושה את זה? ואני ידעתי למה אני עושה את זה, אני עושה את זה כי אני מאמין בזה.
ואז אמרו לי, אתה לבד לא תוכל לשנות את העולם, אז עניתי שהשינוי מתחיל בכל אחד, מספיק שאני אעשה את שלי ואם אני עזרתי לאחד עשיתי את שלי.
וגם כשאוטומטית נתקלתי בהרבה קשיים וחסימות מצד גופים חזקים ממני, אפילו שהרגשתי שאני נלחם בתחנות רוח ושאין לי סיכוי לנצח, עדיין המשכתי להלחם מתוך אמונה שלמה בעקרונות.
"עדיף למות על הרגליים מאשר לחיות על הברכיים" אני לא אתן למישהו עם כוונות רעות לפגוע באנשים שלא יכולים להלחם בשביל עצמם

אבל פתאום עכשיו הרבה מספר שנים שאני עושה את זה אני שואל את עצמי בשביל מי ובשביל מה אני עושה את זה?
אני מרגיש שנגמר לי הכח להלחם, האם בפעם הראשונה אני אומר הפסדתי? זה אומר שאני מוכר את העקרונות שלי?
יש משהו שממש מציק לי בניהול לא נכון ולא הוגן של משהו, אבל כבר אין לי כח להלחם בזה.

איפה הכח נעלם? מה קרה לו?
או שאין לי יותר עקרונות, כבר לא אכפת לי מהסביבה ומהתושבים?
או שאולי כל הזמן האמנתי שעדיין יש אנשים טובים באמצע הדרך ופתאום גיליתי שאני בקבוצה קטנה מאוד בעולם הזה שבאמת רוצה לעשות שינויים בשביל כולם ולא בשביל עצמי תוך ויתורים על דברים טובים בחיים שלי למען אחרים.

אולי אני צריך כמו רבים לעמוד מהצד, להתעצבן בפנים אבל לשתוק...
לא להלחם!
ככה אני מרגיש שזה מה שאני אעשה, אבל הפחד שלי הוא מהמצפון שיציק לי שנים רבות שיגיד לי יכלת לעשות שם משהו ולא עשית! למה?

למה יש כ"כ הרבה אנשים רעים בלי עקרונות לטובת הכלל?
למה?