חדשות בעכונט

 

 

 

 

 

נולדו לסייף - דלילה ומאור חטואל מעכו , בדרך לאולימפיאדה

 

אתם מן הסתם הרבה על דלילה חטואל סייפת יפהפייה תושבת עכו שמביאה לנו המון כבוד בעולם וגם לא על אחיה מאור טוב זה לא פלא, ישראל אמנם שולחת סייפים לאולימפיאדה מדי ארבע שנים אבל בין לבין לא ממש עוקבת אחריהם בעמודים הראשונים של מדורי הספורט או באתרים השונים. אז מה מניע אותם ? תתפלאו הרצון שתדעו בגלל מי שמעתם את התקווה באחת האולימפיאדות הבאות של ישראל.
- ומה עוד נותן לכם כוח?

"לא מזמן, היה לי קרב קשה מול סיף אחד שכבר הפסדתי לו בעבר". מספר מאור "פתאום אישה קובנית קראה לי מאחור והראתה לי שהיא עונדת מגן דוד זה היה רגע שנתן לי המון כוח. חזרתי לקרב בתחושה אחרת לגמרי וניצחתי"..

הסייף הם מספרים , הוא ענף ספורט שהתפתח מתוך טכניקת קרב עתיקה וישנן עדויות כי כבר בעידן העתיק ובימי האימפריה הרומית נערכו קרבות מאורגנים להנאת הצופים. את דלילה ומאור אולי מרתקת ההיסטוריה של הסיוף אבל ההיסטוריה המשפחתית שלהם מרגשת אותם יותר. הם הראשונים להודות שלולא הרקע המשפחתי המפואר ותיכף תקבלו פירוט בטח היו נמצאים במקום אחר.

הם נולדו וגדלו בעכו שם נחשבת משפחת חטואל על שורשיה המתפלצים לאצולה מקומית. כשהם מגיעים לקאנטרי קלאב העירוני, התושבים יודעים בדיוק מאיזו תחרות שבו לאחרונה ועם אילו הישגים.

הם גדלו לתוך הסלבריטאיות המקומית הזאת כילדיו של חיים חטואל המאמן הלאומי של נבחרת ישראל בסיוף שהוא כמובן גם המאמן הפרטי של ילדיו אבל גאוות המשפחה היא דווקא הסייפת לשעבר לידיה חטואל צוקרמן אחותו של אבא. הים היא מנהלת רשות הספורט העירונית בעכו, מורה לחינוך מיוחד וחברת ועדת הספורטאים האולימפית. אבל בשנות ה 80 היא זכתה להישגים מרשימים , הגיעה לרבע גמר באולימפיאדת לוס אנג'לס , ברצלונה ואטלנטה ושם הייתה נושאת דגל נבחרת ישראל באקס הפתיחה. השנה קיבלה חטואל פרס הוקרה על מפעל חיים מהוועד האולימפי "היא האם מייסדת של ענף הספורט במשפחה". מתלהבים האחיינים.

ואם כבר משפחה אמם של השניים אישתר שעוסקת ביוגה תקשור רפלקסולוגיה ורפואה אלטרנטיבית מתפקדת כקואוצ'רית של ילדיה השאפתנים.

"היא הכוח מאחורינו היא מרגישה אותנו ויכולה לדעת בדיוק איפה כואב לנו בגוף . מגיל צעיר היא התעקשה שהילדים שלהם יהיו ספורטים מצטיינים והיא דוחפת אותנו". הם אומרים.

טוב זה הצליח לה עם דלילה ואמור ופחות עם שתי בנות גדולות שלא נדבקו בחיידק הילה הבכורה היא בהקאית . למעיין יש סטודיו לריקוד והיאגם היחצנית מאחורי הקריירה של אחותה ואחיה "דלילה נולדה בשביל זה". היא מתפייטת "היא אנה קורניקובה של הסיוף גם למאור מצפה עתיד מזהיר יש לו טכניקת סיוף מהטובות בעולם".

"בגיל ההתבגרות נורא קשה להחזיק ילד בענף הסייף". מסבירה דלילה "זה דורש הקרבה ומשמעת עצמית ואתה מוכרח להתחבר ולאהוב את זה. מעיין אהבה תמיד להסויף צעדי ריקוד לסיוף. הילה אהבה את זה אבל לא מספיק בשביל להשתקע כמו שצריך בספורט ההישגי אני ומאור עשינו את הבחירות שלנו".

אל הסיוף הגיעו בשלב די מוקדם של חייהם אפשר לומר וזה לא רחוק מהאמת שהם על המגרש מרגע שלמדו ללכת דלילה החלה לסייף בגיל שש וסומנה מייד כפייטרית ששונאת להפסיד "מגיל צעיר הסתובבתי באולמות אחרי הגן . זה היה סוג של צהרון". היא צוחקת . מאור החל לסייף רק בגיל שבע ולא מתוך תשוקה פנימית יוקרת "אבא קנה לי תיק סיוף ואמר שביום שאתחיל לסייף , זה יהיה שלי . זה כמו לתת סוכריה לתינוק. כמובן שזה משך אותי".

לאט לאט הוא נסחף בקסמיו של הספורט האצילי העתיק הזה בגילאים 13 ו 15 כבר נבחר לאלוף ישראל בקטגוריית הגיל שלו ובגיל 16 פרץ לעולם בתחרות יוקרתית בשטוטגרט שם זכה במקום השלישי . בשנת 2005 זכה בתואר סגן אלוף אירופה לנוער לבודדים ודורג בהמשך במקום העשירי בעולם. "זו תחרות שהכניסה אותי למודעות הסגל האולימפי . הם מבינים שאני עתיד להיות ספורטאי שיביא כבוד למדינה".
- לא היו לך רגעי משבר ?

"הייתה נקודת מפנה במיונים לפני הגיוס. התלבטתי מאוד ובסוף החלטתי להתגייס לקורס טיס. הייתי שם חמישה חודשים ולבי היה קרוע. כל הזמן שאלתי את עצמי אם אני רוצה להיות טייס או סייף . בסוף החלטתי שאת המלחמה שלי אני אעשה על הקרקע ועזרתי לצבא לוותר עליי. בקורס טיס אתה צריך להיות כולך להשקיע 200 אחוז ולהראות נכונות. אני לא הייתי שם הרצתי בראש תחריות סיוף. כשעבתי את הקרוס חזרתי לסיוף קיבלתי מעמד של ספורטאי מצטיין ושירתתי קרוב לבית בתפקיד פקידותי".
- בראייה לאחרו איך אתה זוכר את נעוריך

"ילדות של ספורטאי היא לא ילדות רגילה. הרבה פעמים היא שוברת אני זוכר שבכיתה ד' היה יום הולדת לחבר טוב שלי יום לפני תחרות. ההסכם היה שאני הולך רק לשעה. כל החברים שלי נשארו ופתחו מתנות ואני הייתי צריך לחזור הביתה. היה לי נורא קשה למזלי הוריי דחפו אותי בכל פעם שהייתה בהתרופפות והחזירו אותי לתלם".

בזכות אבא , לא בגללו
גם הקריירה של דלילה חטואל כספורטאית שמביאה מדליות הביתה החלה בגיל ההתבגרות וכן זה היה כרוך בויתורים אינספור של מסיבות ובילויים שלא לדבר על החיים הקשים שעשה לה השם החריג הזה שלה ("אמא ראתה בהריון את הסרט שמשון ודלילה והתאהבה בשם הלא יהודי הזה כי רצתה ילדה חזקה כמוה") אבל אופיה התחרותי סירב לוותר על ההנאה הכרוכה לחזור הביתה עם גביעים

"היה לי יותר קשה מאשר למאור" היא מודה " השרירים התחילו לצאת אצלי מוקדם בגיל ההתבגרות היו לי גם ציצים והיה ילד מציקן שכל הזמן קרא לי גבר על אף שסייפות בכל העולם הן נשיות וסקסיות. הפסדתי מסיבות טיול שנתי חתונות של חברות וגם את ליל הסדר קורה שהמשפחה עושה בלעדי שלושתנו אני מאור ואבא כי אנחנו בתחרויות".

בגיל 14 היא החלה להשתתף בתחרויות בינלאומיות בגיל 17 קטפה את המקום השלישי במנשחקי גביע העולם עד גיל עשרים , היא משוכנעת שהייתה יכולה להגיע יותר רחוק לו היה מדובר בענף קצת יותר פופלארי ונתמך בישראל.

"אבל הייתי החלטית וכבר בתחרות הראשונה ניצחתי את זו שהייתה הראשונה בעולם". היא מתגאה בשנת 2001 שהיא בת 20 סימנה לעצמה דלילה את המטרה להשתלב בנבחרת האולימיפית של אולימפיאדת אתונה 2004 זה לא קרה על אף שהיא בתו של המאמן. "הייתי במירוץ להשתלב בנבחרת יחד עם הסייפת איילת אוחיון נציגת ישראל בסידני 2000. היה מקום רק לאישה אחת והיא עקפה אותי ונכנסה לתחרות".

- אבא התאכזב ?
"לא. גם איילת היא חניכה שלו והכל מתחיל ונגמר בהישגים שלך ובכל זאת המעמד הזה היה נקודת מפנה חשובה בחיים שלי עברתי משבר. נסעתי לאחותי מעיין שהתגוררה באילת ונשארתי שם שלוש שנים".

- אז מה גרם לך לחזור לאולם ?
"אבא לא ויתר עליי. הוא התקשר כל יום לאילת ואמר את עוד תביאי מדליה אולימפית זה היה התהליך שבו הבנתי שלהיות בנאדם רגיל ללמוד ולעבוד תמיד אפשר אבל אני לא יכולה להיות מיוחדת ולעסוק בתחום שאני מכושרת בו אז החלטתי ללכת עם הכישרון שלי . לקח לי שנתיים לחזור לכושר".

- את מצטערת על התקופה ההיא ?
"לא. הייתי צעירה וקריירת הסיוף יכולה להימשך עד גיל 35 . בענף הזה דווקא ככל שאת יותר בוגרת את יכולה יותר להצליח כי סיוף משלב גוף ונפש . אם את לא במצב נפשי טוב ולא מותאמת גוף נפש את לא יכולה לעשות את זה".

- הדחיפה הזאת של אבא חיובית בעינכם ?
"זה עוזר לקידום האישי ולאינטרס שלך . אני מסתובבת בעולם יש לי פרבילגיה לטוס עם אכא ועם אחי זה נפלא . אין צביעות או מניעים שגורמים להרגיש לא בטוחה או בודדה. אני בסיוף בזכות אבא לא בגללו".

מאור:" אני בסיוף בגלל אבא. הוא מרכז הכוח תשעים אחוז מהבנייה שלך כספורטאי שייכת למאמן . אני נמצא איתו רוב הזמן . את כל האימונים האישיים אני עושה איתו, והוא נלחם להשיג לנו את התקציבים ואת התנאים הכי טובים כדי שנוכל לנסוע לתחרויות או שיהיה לנו מאמן כושר. זו דחיפה חיובית.

 אני מסתכל על עצמי בהשוואה לחברים שלי על כל מה שעברתי המקומות שהייתי האנשים שהכרתי לא האמנתי שאחרי גיל 22 אהיה אחרי מין סיבוב הופעות פרטי בעולם. טיילתי בכל מקום אפשרי זכיתי לכבוד רב. התארחתי אצל שגרירי ישראל ברחבי העולם והם באים לעודד אותנו בתחרויות. העיסוק גם חשף אותי לדברים מיוחדים שהיתה פרסומת של מלקי של אקי וסנדי הם הזמינו אותי ואת דלילה לאמן אותם. אנחנו גם עושים הרבה מופעי ראווה ומגיעים לכל בתי הספר הגדולים למשחק, כי הסיוף הוא חלק מתוכנית הלימוד שלהם".

דוגמה מגל פרידמן
גם דלילה וגם מאור עדיין מתגוררים בבית ההורים בעכו מה שמאפשר להם קרבה צמודה למאמן שלהם.
- זה לא קצת צפוף מידי ?

דלילה:"כן. כאישה אנ צריכה את הספייס שלי , אז יש ביני לבין אבא הבנה מתי אני צריכה להיות לבד . זה לא קל כשזה אינטנסיבי ,אבל לומדים לתמרן".

גם היא וגם מאור יודעים כי על מנת להתברג בסגל האולימפי עליהם להיות בין 16 הראשונים בעולם. בסיוף יש שמונה תחרויות סבב גביע העולם שנותנות לך את הדירוג העולמי . בכל סוף שנה מתקיימות גם תחות אליפות עולם ואליפות אירופה שהן תחרות יקורתיות אך לא תורמות לדירוג העולמי. דלילה אמורה להשיג עד חודש מאי הבא את הקריטריון האולימפי כדי שתשתלב בנבחרת ישראל לאולימפיאדת בייג'ין 2008.

כדי להשיג את כל זה הם קמים בשש בוקר פוצחים באימון כושר וממשיכים באימון דומה אחר הצהריים ובכנות לתחרויות בינלאומיות. שש שעות הם מתאמנים מדי יום במעט הזמן הפנוי שנותר הם מנסים לחזק את המודעות בארץ לענף הספורט הלא כל כך מתוקשר הזה ומקווים למצוא ספונסר. אין הרבה כסף בענף הסיוף ודלילה מתפרסנת כמאמנת סיוף לילדים נוער בעכו ומתגאה בעיר הוציאה כבר שתי משלחות אולמפיאדה. מאור סטודנט מסיים עכשיו קורס מאמני סיוף בווינגיט.

- דלילה מה גברים אומרים כשאת מספרת להם על עיסוקך
"אומרים לי את לא נראית סייפת ואני מעבירה דייט שלם בהסברים".

- למה אתם מצפים באולימפיאדה ?
מאור:"אני רוצה לגרום למדינה שלמה לשיר איתי את התקווה כשהשייט גל פרידמן לקח את מדליית הזהב זה היה אחד הדברים המדוברים בתקשורת העולמית יותר מכל המלחמות אני רוצה לשחזר את זה".
דלילה:"אני רוצה להיות הדור השני של משפחת חטואל שהגיעה לאולימפיאדה וכדי להשיג את זה אני מוכנה לעבור הרבה דמעות תסכול קושי כדי להגיע לפסגה צריך לעבור מהרפש עד החיוכים , אין קיצורי דרך".

מעיתון לאישה

לדיון בפורום