|
באוקטובר לפני שנה פרסמה ועדה
במחוז אלברטה שבקנדה את המלצותיה לשיפור החינוך במחוז, תחת הכותרת
"כל ילד לומד, כל ילד מצליח". מתוך ההמלצות, שרובן אומצו על ידי
השלטון המקומי, בלטה אחת שהסבה בוודאי נחת רוח להורים ולמורים במחוז:
צמצום מספר התלמידים בכיתה. על פי ההמלצה שקיבלה הממשלה המקומית, מספר
התלמידים בכיתות הנמוכות - מגן ועד כיתה ג' (כולל) - לא יעלה על 17
תלמידים. בכיתות ד'-ו' יגיע המספר ל-23 לכל היותר, בכיתות ז'-ט' - ל-25 תלמידים,
ובכיתות הגבוהות, י'-י"ב, לא יעלה מספר התלמידים על 27 בכיתה. בכיתות
מיעוטים, מהגרים ונוער בסיכון יהיה מספר התלמידים בכיתה קטן אף יותר.
הממשלה המקומית גם דאגה לתקצב את השינוי בסכום של 149 מיליון דולר קנדיים
לשנה. מורים והורים במקומות רבים בארץ, שבעבורם הנורמה המוכרת של מספר
תלמידים בכיתה נושקת ל-40, יכולים רק להיאנח בקנאה.
יותר מחודש לאחר שהוגש דו"ח דוברת לממשלה, הדיון הציבורי סביבו נסב
דווקא על הנושא שלא מופיע בהמלצות הוועדה: הקטנת מספר התלמידים בכיתה.
בפגישה השמינית במספר במשא ומתן עם המורים, שהתקיימה בשבוע שעבר, ואחרי
שבפגישות הקודמות לא נדון שום נושא מהותי, העלו פתאום נציגי ארגוני המורים
שני נושאים לדיון - האלימות בכיתות והצפיפות בהן.
בנושא הראשון לא דנה ועדת דוברת, ועל הנושא השני בחרה לוותר לאחר מחשבה,
בעיקר משיקולי עלות כלכלית גבוהה. בפרק "תם ואינו נשלם" החותם
את הדו"ח מזכירים חברי הוועדה את התחייבותם לממשלה לפעול בתוך המסגרת
התקציבית הנתונה, אך ממליצים בחום לממשלה, "כאשר יתאפשר הדבר מבחינת
משאבי המשק הישראלי", להקצות משאבים נוספים לפעולות "שיקדמו את
מערכת החינוך במידה ניכרת". "הקטנה משמעותית נוספת (במספר
התלמידים בכיתות) תדרוש משאבים רבים, אולם היא יכולה לתרום רבות לשיפור
נוסף באיכות החינוך", כותבים חברי הוועדה לסיכום. הצדדים האחרים למשא
ומתן עם המורים - משרד החינוך ומשרד האוצר - ראו בהעלאת סוגיית הצפיפות
בכיתות עוד תרגיל של המורים שנועד למשוך זמן, שהרי איש אינו מתכוון להשקיע
עתה כסף נוסף ביישום הדו"ח, מעבר למה שכבר הבטיח האוצר.
אלא שבנושא זה זוכים המורים לתמיכה לא אופיינית מצד הורים. בהתארגנות
ההורים המתנגדת ליום לימודים ארוך חובה, המפיצה עצומה באינטרנט וכבר זכתה
לתמיכה מצד יו"ר ועדת החינוך בכנסת, מדברים על הצפיפות הגדולה בכיתות
הישראליות כעל המכשול העיקרי ליישום יום לימודים ארוך בישראל. "אולי
במדינות מערביות, שבהן מספר התלמידים בכיתה קטן מ-30 והתנאים משופרים,
אפשר להחזיק ילדים עד השעה ארבע בבית הספר", אומרת יונית אבני
מהתארגנות ההורים, "אבל לא בישראל".
על פי מידע שאספו, באנגליה, בהולנד, בארה"ב ובמדינות נוספות לא עולה
מספר התלמידים בכיתה על 30. גם על פי מסמך שעוסק בנושא זה שפירסמה הסתדרות המורים, המסתמך על נתוני OECD (ארגון המדינות המתועשות) לשנת 2003, ישראל ממוקמת בראש
רשימת המדינות עם הכיתות הגדולות; לצד צ'ילה ומצרים, ומדינות המזרח הרחוק,
והרחק מנורווגיה ודנמרק, שבהן מספר הילדים בכיתה בבית ספר יסודי אינו עולה
על 19. באותה שנה, אגב, היה ממוצע התלמידים בכיתת יסודי בישראל 25.6
תלמידים - נתון שיעורר בוודאי נחרת בוז מצד כל הורה ששלח את צאצאיו לכיתה
של 40 ילדים. השונות העצומה בגודל הכיתות בין מגזרי החינוך השונים ובין
מרכז לפריפריה הופכת את הממוצע לנתון שקשה להתייחס אליו.
צמצום מספר התלמידים בכיתה, למדו פוליטיקאים בעולם, היא הדרך הטובה ביותר
ללב הורים מן המעמד הבינוני, המודאגים מאיכות החינוך שילדיהם מקבלים. לא
נדרש ידע רב בחינוך - די במעט היגיון בריא כדי להניח, שמורה שניצב לפני
כיתה קטנה יקדיש יותר זמן לכל תלמיד ובעיותיו לעומת מורה העומד מול כיתה
גדולה, שיכלה חלק ניכר מהשיעור על בעיות משמעת. בתקופת ממשלו הכריז נשיא
ארה"ב ביל קלינטון
על יוזמה להקטנת מספר התלמידים בכיתות הנמוכות ל-18. יוזמתו זכתה לאהדה
ציבורית אך גם למאמרי ביקורת מצד אנשי חינוך וכלכלנים. אלה האחרונים טענו
כי מחיר היוזמה גבוה מדי לעומת התועלת שבה, שלא הוכחה חד-משמעית באמצעות
מחקרים: במדינות שמשיגות את הציונים הטובים ביותר במבחנים הבינלאומיים,
כמו דרום קוריאה ויפאן, מספר התלמידים הממוצע בכיתה הוא בין 36 ל-49;
ומנגד, הורדת מספר התלמידים בכיתות בארה"ב בארבעים השנים האחרונות,
מ-30 ל-23 בממוצע, לא תרמה לעלייה משמעותית כלשהי במבחני הישגים.
מחקרים שעסקו בנושא בעולם, ובעיקר בארה"ב, גילו השפעה מיטיבה של
צמצום מספר התלמידים בכיתה על ההישגים הלימודיים והאווירה, בעיקר כשהכיתות
הקטנות מיועדות לגיל צעיר, למיעוטים ולתלמידים חלשים, וכאשר מספר התלמידים
בכיתה הקטנה יורד מתחת ל-20. בכיתות הגבוהות, ובאוכלוסיות ממעמד
סוציו-אקונומי בינוני ומעלה, הפער בין הישגי התלמידים בכיתות הקטנות
והגדולות מצטמצם או שהוא נעשה לא משמעותי. משתנה נוסף שמשחק כאן תפקיד הוא
הכשרת המורה לעבודה בכיתה קטנה; אם מורה אינו משנה את שיטת ההוראה שלו
במעבר לכיתה קטנה יותר, אין לצמצום מספר התלמידים משמעות רבה.
ובישראל? מתברר שמעט מחקרים, יחסית, נעשו בישראל סביב שאלת הקטנת הכיתות,
ועל עריכתם מקשה נתון אחד בסיסי - דווקא ביישובים החזקים מבחינה
סוציו-אקונומית שבהם הישגי החינוך גבוהים יחסית, כמו רעננה או תל אביב,
אפשר למצוא כיתות גדולות יותר, בעוד שביישובי פריפריה קטנים הכיתות יהיו
קטנות יותר, גם בשל מיעוט תלמידים וגם מפני שמנהלים מעדיפים למקם תלמידים
חלשים בכיתות קטנות.
לכן השוואת ההישגים בין אלה לאלה בעייתית. הפרופ'
זמירה מברך, חוקרת חינוך מאוניברסיטת בר-אילן האחראית גם על עריכת מבחני פיז"ה (מבחנים בינלאומיים בהבנת הנקרא, מתמטיקה
ומדעים) בישראל, אומרת שלפי הנתונים שנאספו ממבחני פיז"ה
ההישגים הטובים ביותר בהבנת הנקרא נרשמו דווקא בקרב תלמידי הכיתות
הבינוניות בגודלן (31 תלמידים) והגדולות (40 תלמידים). הדבר ניכר גם
בעולם. גם בקנדה, בפינלנד ובהונג קונג הישגי התלמידים בכיתות הגדולות טובים מאלה של
תלמידי הכיתות הקטנות. גם שם, אומרת מברך, נוטים לאכלס את הכיתות הקטנות
ביותר דווקא בתלמידים החלשים.
לדבריה, אין להסיק מהנתונים קשר סיבתי (למשל, שאם נגדיל עוד את הכיתות,
נקבל הישגים טובים יותר), אלא יש להבין שלהקטנת גודל הכיתות אין כנראה
השפעה משמעותית על ההישגים, וודאי שזו אינה תרופת קסם לטיפול בכל בעיות
החינוך.
גם בכל הנוגע לאלימות ואווירת בית הספר הממצאים אינם חד-משמעיים. במחקר
רב-השנים של הפרופ' רמי בנבנישתי
מהאוניברסיטה העברית, על אלימות בבתי הספר, נמצא קשר בין גודל כיתה לבין
תיאור האווירה בבית הספר כאלימה. בבתי ספר יהודיים יש מעט יותר אלימות
בכיתות צפופות לעומת צפופות פחות, אך בבתי ספר ערביים לא נמצא קשר כזה.
מנהל מינהלת יישום דו"ח דוברת במשרד
החינוך, שמואל הר-נוי, אינו מתווכח על כך שלהורדת מספר התלמידים בכיתה יש
השפעה, אך לדעתו השאלה היא כמה מורידים ובאיזה מחיר. "ברור שאם
מורידים את מספר התלמידים בכיתה מ-40 ל-20, תהיה לזה השפעה, ולא צריך מחקר
כדי להוכיח את זה", אומר הר-נוי, "אבל אם מקטינים את המספר מ-40
ל-35, לא בטוח כמה משמעותי זה יהיה".
כאן נכנסת שאלת המחיר. על פי חישוב שנעשה בדיוני הוועדה, הפחתת מספר
התלמידים בכיתה מ-40 ל-35 תעלה כמיליארד שקל לבניית כיתות חדשות, ומיליארד
שקל נוספים - תוספת שנתית בעבור שכר מורים. "בגלל ההגבלה במשאבים,
החלטנו להתמקד בשכר המורים במקום בגודל הכיתות", אומר הר-נוי,
"אבל נתנו מענה לבתי ספר חלשים בהקשר זה".
על פי הדו"ח, התקצוב הדיפרנציאלי המוגדל לשכבות החלשות אמור לאפשר
לבית ספר חלש להעסיק יותר מורים וכך גם לפצל כיתות. תיאורטית, אומר
הר-נוי, היחס בין מספר המורים לתלמידים בישראל, שהוא 1 ל-20 בתיכון, אמור
לאפשר פיצול כיתות גם היום, אלא שהמבנה של משרת המורה כיום לא מאפשר זאת.
דווקא הרפורמה, הדורשת ממורים לשהות בבית הספר עד השעה ארבע, תוכל לאפשר
מבנים שונים של ניהול שיעור, כמו הכנסת יותר ממורה אחד לכיתה ושימוש
בעוזרי הוראה.
מקור
הכתבה הארץ
|
