תרבות בעכונט

 

 

 

תערוכה חדשה במוזיאון עוקשי לאמנות קסם מזרחי במוזיאון עוקשי

 

"העושר הצבעוני משך אותי תמיד. בראשית דרכי בציור, בשנות ה-50, הושפעתי מהצבע ומהאור של הנוף, ומצבעוניותם של דמויות מזרחיות, כלים ושטיחים..." (ש' בונה בראיון לרותי אופק, מתוך הקטלוג לתערוכה "מולדת הרימון" במוזיאון הפתוח, גן התעשייה, תפן 1999 )

 הרעיון לארח תערוכה מיצירותיו של שמואל בונה ז"ל אומץ בחום על ידי פרופ' עומר, היועץ האמנותי של המוזיאון, ועל ידי הוועד המנהל של המוזיאון. אנו שמחים על התערוכה המציגה עושר דמיוני,נאיביות וצבעוניות מיוחדת במינה המאפיינת את עבודתו של שמואל בונה. לאחר כיובל שנים סוגרת התערוכה מעגל עם אבשלום עוקשי ז"ל. השניים- בונה ועוקשי – נפגשו בראשית שנות החמישים וידידות אמיצה נקשרה ביניהם. הם קיימו דיאלוג אמנותי וחברתי פורה,שיחות פילוסופיות על החיים ועל האמנות, כמו גם בילויים חברתיים משותפים.  חלק מתוצאות המפגש המפרה ביניהם  מוגש כאן לקהל המוזמן למצוא את ההשפעות ההדדיות ביצירתם.

 לכל אחד מהשניים היה חיבור אל "המזרח" שלו אליו הוביל דמיונו וחזונו האמנותי. עוקשי שבא מן המזרח ואילו בונה שנשבה בקסמיו ובקסמי האור והשמש הים-תיכונית הבוהקת שהשפיעה כל כך על קשת הצבעים ששימשה אותו והנאיביות המייחדות את עבודותיו כטביעת חותם. בונה ועוקשי, שלא כמו ציירי התקופה, שהלכו שבי אחר קסמי "אסכולת פריז" ובחרו להתעלם מן השמש והאור הים-תיכוניים ונהו אחר האפרוריות הקודרת של הציירים האירופאים בני זמנם. ציוריו של בונה נראים כפסיפס מזרחי.עיטורים אילוסטרטיביים בעלי מוטיבים תנכיים, בהירי צבע שהמייחד אותם הוא עומק תפיסתו וחלוקת שטח העבודה כמי שמשנתו סדורה לפניו. הוא הצליח לשלב את הגישה של הציור הפיגורטיבי עם זו המופשטת ועם זאת, לשמר את שפתו הייחודית ואמצעי הביטוי הדקורטיבי האסתטי. אמנותו אינה שייכת לזרם כל שהוא או לקבוצה, היא לא צמחה משום אסכולה או אקדמיה ואינה מבטאת מחאה או מרד במוסכמות. יש בה עצמיות ועצמאות מחשבתית ויצירתיות ייחודית אחרת השומרת על יציבותה לאורך כל הדרך. "...ביצירה שלי אני לא בא להעביר כל מסר, אלא לבטא את האמת שלי, אך אם בהצגת האמת שלי יעבור מסר שיש בו משהו אחר ושונה, מה טוב...." (ש' בונה בראיון כנ"ל)

 בונה החל לצייר בגיל צעיר, כבר בראשית דרכו התבלט בחזונו האמנותי וביכולת הציורית הייחודית לו. יצירתו שואבת את עוצמתה מזיקתו העמוקה למורשת התרבותית של העם , מאהבתו לארץ ישראל ולנופיה ומעל לכל מספר הספרים – התנ"ך. מבקרי אמנות רבים התייחסו במהלך השנים לעיסוק של בונה בתנ"ך, בהיסטוריה היהודית, בתודעה היהודית החזקה שלו ובאחיזתו בשורשיו היהודיים. "...העיסוק בנוף הארץ ובתנ"ך אינם בריחה. זה העולם שממנו שאבתי את הרוח ואת הנושאים ליצירתי. זה העולם שלי שבו אני עוסק מראשית דרכי....כאשר אמן מחדש מתוכו והדברים יישארו נכס לעתיד, זה האוונגרד האמיתי, לא החיקוי שאין לו ערך לא היום ולא בעתיד...אין ישן וחדש באמנות, יש מקורי ויש חיקוי...."(ש' בונה בראיון כנ"ל)

"גיבוריו, בין שהם אברהם, יעקב או יחזקאל, הם בני כפר יהודי עתיק, המשרתים את האל העליון, תלויים בעבודת האדמה, בכוחות הטבע ובעונות השנה העוברות בגלגל המזלות. זהו כפר אידילי חקלאי עתיק, עולם של קורבנות, מזבחות, שירה ומזמור" (פולה אייכנבוים,ינואר 1959 –מתוך דברי הקדמה לקטלוג תערוכת יחיד במוזיאון לאמנות חדשה בחיפה.)

"עיסוק זה בתנ"ך אינו בלתי רגיל בישראל ובמובנים מסוימים זהו חיפוש אחר שורשים. התשוקה של ארץ חדשה לעבר, עבר של תהילה, שלעיתים קרובות מוביל לדחייה מודעת של ההיסטוריה היהודית שלאחר התנ"ך, שהייתה כה מלאה במצוקה..... היות ואי אפשר למחוק מהתודעה היהודית את החוויה של אלפיים השנים האחרונות. בונה אינו עד כדי כך בלתי בוגר וציוריו כוללים לעיתים סצנות של חגים וטקסים שהם חוליה מקשרת בין הברית הישנה וחיי היהודים שלאחר תקופת התנ"ך. אבל אלו, עוד נראה, מצויירים באותה יראת כבוד כמו נושאים תנ"כיים. שלא כמו יצירות של ציירים יהודיים ממזרח אירופה, שאינם עסוקים בראייה אישית או געגועים לעבר זכור, או כמו ציירים מערביים בזה שהוא אך ורק ציורי, ציוריו של בונה מלאים בגאווה על מסורת חיה ומתמשכת" (תרגום מתוך מאמרו של צ'רלס ספנסר, מבקרו האמנותי של השנתון האמנותי היוקרתי "הצייר והפסל", יצא לאור בלונדון בסתיו 1958 )

"למעשה, מייצג בונה שני ציירים. הראשון הוא בונה הצייר הדקורטיבי, המאמין בכל מאודו בערכיה האילוסטרטיביים של האמנות היהודית העממית, אמנות הציורים המיניאטוריים של יהדות המזרח – הקמיעות והכתובות וכתבי היד המעוטרים. השני הוא האכספרסיוניסט הנלהב והתמים, שהמגע עם האמנות היהודית הביאו לפגישה המכרעת עם הנושא היהודי, המעצב עתה את תוכנה הפנימי של יצירתו" (יונה פישר "הארץ" 20.01.59)

מוסיף יונה פישר: "...השפה בה נקט בתחילת דרכו עת הושפע מן האמנות העממית של המזרח,הייתה דקורטיבית ביסודה וכללה אלמנטים מסורתיים שהוגשו באורח פשוט בתכלית. הצבע הבהיר והרבגוני, הרישום המדויק בפיתוליו, הקומפוזיציה הנאיבית – עוצבו כאן כפונקציה של הנושא. מתיאור טקסי החג היהודי עבר בונה בשנה החולפת לנושאי התנ"ך...." ("למרחב" 20.01.59)

 בונה מגלה לנו את קסמי המזרח שלו בתערוכה המקיפה את יצירתו בשנות החמישים של המאה ה-20. היצירות בשלל צבעי הזהב והצהוב, האדום והארגמן, הירוק והטורקיז. חגיגה לעין וחדווה ללב.

 רחל זמר , אוצרת התערוכה

לדיון בפורום