|
|
בס"ד שבת פרשת
"נצבים-וילך" - כ"ה אלול תשס"ד (11.9.04) |
|
||||
|
|
|
כניסת השבת: 18.22
יציאת השבת: 19.29 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שיחת השבוע פרשת השבוע על נושאים
אקטואליים ועוד |
|
ה כ
ר ת ה
ט ו ב
שבת זו, היא השבת האחרונה של
שנת תשס"ד. שוב נפרדים אנו משנה מלאת תלאות קשות, סבל
ויסורים קשים. שוב נפרדים אנו משנה של קוטבים קיצוניים בחברה שלנו. השנה שחלפה
הבליטה כל כך את הפערים בקרב האוכלוסיה, כשבתווך נכמר לבנו לראות את המשפחות
האומללות המשוועות לקבל "משכורת", כדי לקיים את עצמם בכבוד המינימאלי
הראוי . וגם ברגע זה ספק רב עם יוכלו משפחות רבות בישראל לשבת בשמחה וברגיעה ליד
שולחן "ראש השנה". ראש השנה , הוא "יום הדין". ביום זה יושב בורא
העולם על כסא המשפט ודן את כל העולם כולו. "וכל באי עולם עוברין
לפניו כבני מרון". כל העולם נדון ב"ראש השנה", כשבתווך
נמצא עם ישראל ובמרכזו נמצא כל יהודי ויהודי, שנדון באופן אישי. עינינו נשואות אל הקב"ה, הרוצה בתשובת השבים, בתפילה ובבקשת
רחמים: "אנא רבש"ע שלח לנו שנה טובה ומבורכת. שלח לנו בריאות
ושלווה, שלח לנו פרנסה בכבוד ובנחת, תכתוב ותחתום את כל עמך בית ישראל לחים
טובים ולשלום. הבה ונקדיש את שיחתנו זו, לתגבור "הכרת הטוב" איש
לרעהו. לתגבור "אהבת חנם" בתוכנו ויהיו דברים אלו לעורר את
כולנו לאהבת ישראל ולקירוב הלבבות,
לאחדות אמיתית ולעקירת "שנאת החינם", כדי שנזכה בדין ושתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. "אתם נצבים היום כלכם לפני ה לכשנתבונן בפסוקי התוכחה, נמצא כי כל התוכחה הקשה הוטחה בפנינו בגלל
סיבה מרכזית אחת: "תחת אשר לא עבדת את ה ואנו משתהים ותמהים! הרי התורה אינה טוענת כלפינו שלא עבדנו חלילה
את ה אמונה בהקב"ה באה לידי ביטוי אך ורק כשאדם חש ומרגיש כלפי
הבורא יתברך, הכרת הטוב. זהו יסוד מרכזי באמונה. הכרת הטוב, זוהי מידה בסיסית
בהתקשרות האדם אל בוראו. ללא הכרת הטוב, נקרא האדם חלילה, כופר. מצות "ביכורים"
שחייבה התורה, באה כדי לאפשר ליהודי לתת ביטוי של הכרת הטוב להקב"ה, שיצא
מתוך לבו השמח. הכרת הטוב כלפי הבורא,
מתחילה כאשר יהודי מחדיר לתוכו את המידה החשובה הזאת ש"בין אדם
לחבירו". מצוות רבות טומנות בחובן את המוטיב של "הכרת
הטוב". אפילו "בשר טרפה", צוותה התורה שלא להשליכה ולתת אותה לכלב, וזאת כדי להשריש בתוכנו את מידת "הכרת הטוב",
לאותו לילה גורלי במצרים שהכלבים לא חרצו את לשונן. כפי שנאמר שם: "ולכל
בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו..." אפילו לאותם חמורים שנשאו את רכוש עם ישראל בצאתו ממצרים, אנו
מוקירים טובה. "וכל פטר חמור תפדה בשה…" וכל זאת כדי
להרגילנו להיות "מוקירי טובה". מידה זו היא כל כך בסיסית, עד כדי כך שאמרו רבותינו ז"ל במדרש:
"כל הכופר בטובתו של חבירו כאילו כופר בטובתו של מקום". מי שאינו יודע ואינו מסוגל להכיר בטובה של
חבירו, מי שאין בו את היכולת ואת ההרגשה האמיתית להיות "מכיר ומוקיר
טובה", הרי בודאי שהוא לא מסוגל להכיר טובה להקב"ה ואז הרי הוא
חלילה כופר בטובתו של הקב"ה. זוהי כפירה ממש. זהו ניפוץ של כל האמונה. לעומת זאת מי שממלא את לבו תמיד ברגשות של הכרת הטוב כלפי מי שעושה
לו טובה, הרי הוא יודע בודאי ובודאי להיות מוקיר טובה להקב"ה ואז לבו מתמלא
בשמחה אמיתית וטהורה. זוהי השמחה היוצרת ביהודי את התקשרותו לבורא יתברך. זוהי
השמחה הממלאת את לבו של היהודי בשעה שהוא מביא "ביכורים לה לעבוד את ה ערב ראש השנה, לקראת יום הדין, קובעת ההלכה ש"מכבסין
ומסתפרין…", כדי להראות שאנו בטוחים
שיוציא לצדק משפטינו. כאשר לבנו ונשמתינו חדורים ברגש האמיתי של "הכרת
הטוב" להקב"ה על הנסים ועל החסדים שהוא עושה עמנו יום יום, ערב
ובוקר וצהרים, הרי לבנו שרוי בשמחה ועם שמחה כזאת, אנו סמוכים ובטוחים שנכתב
ונחתם לחיים טובים ולשלום. באהבה רבה הרב יוסף ישר הרב הראשי לעכו והמחוז |
|
|
|
|
|
||||||
|
|
|
|||||
|
. |
|
|||||
