|
קשה למצוא מבקרי טלוויזיה שיכתבו
דברים טובים על "שישי בגאון". ובכל זאת, התוכנית שמותחת את גבולות
הקיטש כל שבוע ונראית למבקר המזדמן כהתגלמות השעמום עלי מסך, זוכה לגרעין גדול
ומוצק של צופים, משהו סביב 15% רייטינג, שהופכים אותה לתוכנית המצליחה ביותר
של ערוץ 1 שלא מתחום הספורט. אפשר לפטור את התופעה במשיכת כתף, כעוד מקרה של
פער בלתי ניתן לגישור בין הקריטריונים של המבקרים וקובעי הטעם, לבין
הקריטריונים של הקהל. אבל זה קל מדי. מעניין יותר להבין מה מספקת "שישי
בגאון" למאות אלפי חסידיה. מה באמת הם מוצאים בה.
התוכנית האחרונה נתנה תשובה חד משמעית. גולת הכותרת שלה היתה
מפגש המוני ומפתיע בין קבוצה גדולה של חיילים בודדים לבין הוריהם שהוטסו ארצה
מדרום אמריקה במיוחד לתוכנית בעזרת הסוכנות היהודית. לרגע דמה אתר הצילומים
בעכו לאולם מקבלי הפנים בנתב"ג ביום חזרת הבנים מאסון הצונמי - עשרות חיילים במדים חבוקים בזרועות הוריהם,
פניהם רטובים מנשיקות ומדמעות, ויהורם גאון ("ברוכים הבאים לארץ
ישראל!") מסתובב עם מיקרופון ושואל (בלאדינו) "מה אתם
מרגישים?" ו"למה שלא תשארו כבר
בארץ?" נקל לשער את נהי ההתרגשות בסלונים מול המראה הזה.
אם זה לא מספיק, שלף גאון 50 תעודות זהות כחולות מבריקות ובעזרתו של סלי מרידור, יו"ר הסוכנות היהודית, החל לחלק אותן לקבוצה
של עולים חדשים שהוזמנו לתוכנית. "יקטרינה פורטמן נמצאת פה?" הכריז בקול, "כמה זמן את
מחכה לתעודת הזהות שלך?" פורטמן הנבוכה ענתה:
"כמעט שלושה חודשים" (כלומר, בעצם מדובר פה במבצע לקיצור תורים).
כסיום לערב המדהים ביקש מהאורח אבי טולדנו
("ילד הפלא" ממרוקו שהוגדר בכיתובית
"אבי הזמר של כו-לם")
לשיר אתו את השיר הוותיק והאהוב "זוהי יפו, ילדה", אבל בהסבה
ל"עכו", שהיא עיר נפלאה לא פחות מיפו. לשירה הצטרפו גם האורחים אנסטסיה מיכאלי (שדרנית
טלוויזיה בערוץ הישראלי ברוסית שהוגדרה כ"כוכב עולה ואם לחמישה
ילדים") ורובי פורת שובל, נציגת הפזורה הצפון אפריקאית בתיאטרון ובקולנוע
בישראל.
אי אפשר לטעות במשמעותם של כל הסמלים והמסרים האלה, שהם סוד ההצלחה האמיתי של
"שישי בגאון". התוכנית לא מתיימרת לספק בידור מעודכן ומתוחכם (ולכן
אי אפשר לשפוט אותה במונחים המקובלים של תוכנית בידור). היא מבקשת לספק לקהל
מפולח של בני 60 פלוס צרכים הרבה יותר עמוקים שעיקרם - התרפקות על עולם הערכים
הישן שלו.
"שישי בגאון" מחיה בעבור קהלה את הנרטיב הישראלי הישן והצודק וחוגגת
אתו ערכים כמו ציונות, קולקטיוויזם, מיזוג גלויות
וצה"ל כצבא העם. במובן זה התוכנית מייצגת אנטיתיזה
נוסטלגית לתמונת המציאות הנשקפת מכל מראה תקשורתית אחרת: פוסט ציונות,
פרטיקולריזם, שבטיות תרבותית, וצה"ל כצבא שמאבד והולך את מעמדו.
יהורם גאון הוא הנציג המובהק של עולם האתמול. בגילו, בעברו, בסגנונו ובערכיו
(המוצהרים) הוא הנוסטלגיה בכבודה ובעצמה. האירוניה העצמית, שהיא לב לבו של
הסגנון החדש, זרה לו לחלוטין. הוא ציוני-חיובי בהגדרה, על גבול התועמלנות, ובקיצור,
מועמד מושלם ליו"ר הסוכנות היהודית הבא. וכל זמן שיש כאן מספיק אנשים
שמתגעגעים ללילותיהם במיטת-סוכנות, ההצלחה שלו מובטחת.
|
