תרבות בעכונט

המרכז לתיאטרון עכו מציג "סילואטות" מאת אמנון רובינשטיין

 מין, מוות וציונות

המרכז לתיאטרון עכו מציג "סילואטות" מאת אמנון רובינשטיין; עיבוד: אריה יאס (שגם ביים) ואיברהים מיעארי

לא קראתי את ספרו של אמנון רובינשטיין "השמיכה", שעליו מבוסס ערב זה, ויכול להיות שבפרוזה מקבל סיפורו התאבדותו של שאול, מזכירו של בן גוריון, הומו בארון הנתון לסחיטה מצד אהובו הערבי, ממשות שמאפשרת לחוות אותו בצמוד - ובמקביל - לסיפור פשעי מלחמה המבוצעים על ידי חיילים ישראלים במבוקשים פלשתינאים.

אין ספק שלהיות הומו בלב הממסד הציוני של שנות ה-60, ועוד מזדיין עם ערבים, זה טראגי. ואין ספק שהחברה הישראלית היא עדיין הומופובית, ואני רק יכול לקוות שאני לא הומופוב בארון. ואין ספק שבשטחים הכבושים מבוצעים פשעי מלחמה. הצרה היא שבהצגה בת השעה, שבה מצורפים שני הנושאים, והם מוגשים על ידי שחקן אחד המגלם שש דמויות, אחת (שאול, הגיבור המיוסר) על הבמה וחמש בהקרנת וידאו, זה נראה מאולץ, פאתטי, מגוחך, כמין צירוף מלאכותי של מין, מוות וציונות.

השיא הוא מעין מחול המבוצע על ידי השחקן עם שולחן וסדין לצלילי "עמק" של מרק לברי, כמימוש בימתי של ליל האהבה בין מזכירו של בן גוריון, התומך בו בימי "עסק הביש", עם מא הבו הערבי. למראה הקטע הזה חשבתי שאפילו מצעד הגאווה בירושלים עדיף.

יכול להיות שרועי מליח-רשף הוא שחקן מוכשר, אבל כאן הצורך להראות שיש לו ריבוי פנים הוא בעוכריו. בכל דמות הוא בסדר, התואר המתבקש להופעתו הוא "נחמד", אבל התוצאה של הכל מלאכותית. יכול להיות שהבמאי אריה יאס הוא רב זכויות והישגים, אבל הערב הזה מביך בבוטות הפשטנית שלו.

אתם לא חייבים לקבל את המלה שלי. בתוכניה מצוטטים אנשים רבי זכויות שראו את ההצגה והתלהבו ממנה. ואלה הם: השופט מישאל חשין, שלמה (ציץ') להט, הפרופ' אוריאל רייכמן, ח"כ (סגנית יו"ר הכנסת) קולט אביטל, הפרופ' ניצה בן דב, הסופרת והמחזאית יוכי ברנדס והפרופ' נילי כהן שיצאו מגדרם בשבחה. זאת המלה שלי מול המלה שלהם/

לדיון בפורום