ראש השנה

ראש השנה הוא החג המציין את פתיחת השנה העברית. חל בא' תשרי. המנהג המאפיין אותו ביותר הוא תקיעה בשופר או תרועה. במקור הוא נקרא יום תרועה, בתקופה בה השנה התחילה בא' בניסן. המונח "ראש השנה" מוזכר בתנ"ך בספר יחזקאל בפרק מ' דווקא לא בהקשר של היום שאותו אנו מכנים כיום "ראש השנה".


תאריך המועד
בתורה מצוין שהמועד מתקיים ב"חודש השביעי באחד לחודש" כלומר בא' בתשרי. השערה אחת מדוע חל ראש השנה דווקא בחודש השביעי של השנה היא שטבעי היה שתרבות חקלאית תתחיל שנה חדשה בסתיו, בתום האסיף של העונה שעברה, אך לא היה ניתן להחשיב את תשרי כחודש ראשון, משום שכבוד זה שמור לחודש ניסן, שבו יצאו בני ישראל את מצרים, כמצווה בשמות יב ב: "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה."

על-פי ההלכה ראש השנה נמשך יומיים, לא רק בחוץ לארץ, כפי שהדבר מקובל בכל חג, אלא אף בארץ ישראל. שני ימי ראש השנה אסורים במלאכה מלבד מלאכת "אוכל נפש".

הטעם לשני ימי החג בארץ ישראל נעוץ בשיטה הקדומה לקבוע את זמן תחילת החודש. מועד ראש החודש היה נקבע לפי עדות ראיה על הופעת הירח החדש לאחר המולד. מכיוון שבחוץ לארץ אין יודעים מתי באו העדים שהעידו על ראיית הירח החדש, חוגגים מספק יום נוסף שנקרא יום טוב שני של גלויות. אולם היות שראש השנה נחוג בתחילתו של חודש חדש ולא באמצעו, אף בארץ ישראל אין יודעים האם אכן יבואו העדים ביומו הראשון של ראש השנה או ביומו השני. לפיכך גם בה נמשך ראש השנה יומיים.
משבוטל קידוש החודש על פי ראייה הייתה מחלוקת בשאלה כמה ימים יש לנהוג ראש השנה בארץ ישראל, ולבסוף בימי הביניים התקבלה הדעה שהעמידה את אורך החג על יומיים.

מנהגי וסממני ראש השנה

התרת נדרים: על פי התורה יש חיוב על האדם לקיים את נדריו. אחת הדרכים להמנע מקיום הנדר הינו התרתו באמצעות חכם, שמוצא פתח לאי תקפותו של הנדר, שנעוץ בכך שהאדם לא היה נודר את נדריו אם היה יודע דבר מסוים. לכן בערב ראש השנה, נהוג שמתירים את הנדרים שננדרו במהלך השנה האחרונה, לפני שלושה אנשים שמהווים מעין בית דין, שרק בכוחו לשחרר האדם מכל הבטחותיו.
בראש השנה מרבים בתפילות. תפילות שחרית ומוסף ארוכות במיוחד חגיגיות וכוללות פיוטים. הפיוטים משתנים בין קהילה לקהילה וגם המנגינות שלהם. מקובל שהחזן מרבה במיוחד בניגונים בתפילות אלו. הדגש בתפילות הוא על המלכת הקב"ה ועל חרדת הדין. פיוט מפורסם ביותר, הנכלל בתפילה הוא ונתנה תוקף המיוחס לרבי אמנון ממגנצא. פיוט זה נהוג בעיקר בקרב הקהילות האשכנזיות ואילו בקרב הקהילות הספרדיות רק מעטים נוהגים לאומרו. בתוך תפילת העמידה של מוסף ניתן ביטוי בברכות לשלושה נושאים מרכזיים: "מלכויות" - מלכותו של הקב"ה במהלך הדורות, "זכרונות" - העלאת זכרון ישראל לפניו ו"שופרות" - התגלות האלוהית, "בקול שופר עליהם הופעת". כלולים בהן, נוסף על הברכות הרגילות, מימרות ופסוקים המבטאים שלושה נושאים אלו.
קריאת התורה: יהודי אשכנז נוהגים לקרוא את הקריאה בניגון מיוחד ומרטיט. אצל הספרדים לא נהוג מנהג זה. ביום הראשון נקרא סיפורם של הגר וישמעאל, אשר מלאך אלוהים הצילם מגוויעה בצמא. ביום השני קוראים את פרשת עקידת יצחק. זכרון העקידה עולה כמה פעמים בתפילה, כדוגמה לניסיון שמבקשים לעורר את זכרו בפני אלוהים בתקווה שיטה עבורו חסד.
תקיעת שופר- לפני תפילת מוסף ובמהלכה תוקעים בשופר. בתקיעה יש צלילים שונים הידועים כתקיעה - שהיא תקיעה אחת ארוכה וממושכת, שברים - שהיא רצף של שלוש תקיעות קצרות (מכונות בתלמוד גם גניחות) ותרועה שהיא רצף של שבע תקיעות מהירות (מכונות בתלמוד גם יללות). בכדי לצאת ידי חובת תקיעות נפסק שיש לשמוע לפחות מאה תקיעות מהסוגים השונים ולכן תוקעים בסך הכול מאה פעמים. אין תוקעים ביום ראש השנה שחל בשבת. איסור התקיעה בשבת נקבע מחשש שהתוקע שלא יידע לתקוע היטב יילך לבקי בדבר והשופר יטולטל ברשות הרבים במקום ללא עירוב חצרות, דבר המהווה חילול שבת. מטעמי התקיעה: המלכת ה' והתחברות אל המימד הרוחני שבמציאות, זכירת מעמד הר סיני, התעוררות לתשובה בעקבות קול התרועה המכניס מורך ללב וכן בלבול השטן. לפני תקיעת שופר נהגו קהילות ספרד לשיר את הפיוט "עת שערי רצון להפתח". פיוט זה חובר על ידי יהודה שמואל אבן עבאש, ותוכנו - סיפור עקידת יצחק.
סימנים- בערב החג הראשון אוכלים מאכלים שמסמלים דברים מסוימים, כפי שכתוב בשולחן ערוך. כך לדוגמה אוכלים תפוח בדבש כמשאת נפש למתיקותה של השנה הקרבה, וראש כבש או ראש דג, בכדי לקוות "שנהיה לראש ולא לזנב" וכן סלקא (תרד או סלק) בכדי "שיסתלקו אויבנו", כרתי (כרישה, ירק הדומה לבצל ירוק) "שיכרתו אויבנו", תמרים "שיתמו אויבנו", קרא (=דלעת בארמית. יש נוהגים לקחת קישוא במקומה) ובעדות אחרות גזר "שתקרע רוע גזר דיננו ויקראו לפניך זכויותינו", רימון "שירבו זכיותינו כרימון". יש נוהגים גם לאכול ריאה, שומשום, חבושים, ועוד. מנהג נוסף הוא לטבל את הלחם בסוכר או בדבש.
תשליך: ביום הראשון של ראש השנה (או ביומו השני במקרה שהיום הראשון חל בשבת לפי מנהג האשכנזים) , הולכים אחרי הצהריים לחוף נהר או ים ואומרים בו את תפילת תשליך, שהיא בקשה להשלכת העבירות אל "מצולות ים". במקומות שבהם לא היו מקווי מים קרובים נהגו לעלות למקום גבוה שממנו צופים עליהם. מקובל לנער את שולי הבגדים כסמל להתנערות מהעוונות.
בשנים האחרונות נהוג שחסידי ברסלב ואחרים הולכים להתפלל בראש השנה באומן, ליד קברו של רבי נחמן מברסלב.

ארוחת החג
ארוחת החג, ראש שנה.ארוחות חג. נהוג לערוך ארוחות חגיגיות, בכדי לשמוח בראש השנה,
על פי דברי חז"ל שאין שמחה אלא בבשר ויין, וכפי שנכתב בספר נחמיה: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים".

דבש- הרב נטרונאי גאון אמר: "ומה שנו אוכלים טיסני ושותים דבש הוא כדי שתבוא השנה הבאה עלינו מתוקה", מוסיפים ברכה "יהי רצון שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". נשות פולניה היו נוהגות למרוח לקראת ראש השנה את פינות הבית בדבש משום שדבש הוא ראשי תיבות בפולנית של 'דאי באזשע שטענשטשע' שהפירוש בעברית ה' ייתן מזל!.
חלות בצורות רבות- נהוג בראש השנה לאכול חלות בצורות שונות המסמלות את השאיפות השונות והמשאלות לקראת השנה החדשה. למשל יש כאלו שאופים חלות בצורת סולם - "מי יעני ומי יעשיר, מי ישפל ומי ירום". כן, כתוב במדרש שה' עושה סולמות ברקיע ועל סולמות אלו "את זה מעלה ואת זה מוריד".
דגים- אכילת הדגים מקובלת עקב הסגולה שלהם לפרות ולהתרבות "וידגו לרוב בקרב הארץ". בנוסף נהוג לאכול ראש של דג (או גדי) כדי שנהיה ל"ראש ולא לזנב".
רימון- לפי המסורת היהודית, ברימון ישנם 613 גרעינים כמניין תרי"ג המצוות. בארצות שלא היו רימונים בעבר היו נוהגים להביא מארצות רחוקות רק כדי שיוכלו לברך עליו.
ריבות- בעדות המזרח נהוג לאכול ריבות של פירות רבים עקב מתיקותן וסגולתו של כל פרי בנפרד.

נהניתי לקרוא על ראש השנה
בפורום יהדות ועל מנהגי החג

הדבר שאני הכי אוהב בראש השנה הוא לאכול רימון

חג שמח לכולם