האם הכתום הוא הכי כחול לבן!?
בעקבות ביקור אצל המפונים
כי מעז יצא מתוק! ; אומנם תוך כאבים מרובים. על אף הטראומה, אפשר לומר, ש"טוב" שקרה מה שקרה - מ-2 סיבות:-
* אנשי גוש קטיף נחשפו במלוא הדרם. בחיי המשפחה והקהילה הבריאים והמחושלים! * הם גם עוררו אותנו לעשיית חשבון נפש והשפיעו על רבים מאד מאיתנו! הנה, תוך שאנחנו מתדרדרים בכל הרמות – מה"חלונות הגבוהים" ועד לשוכני הסמטאות - לתוך תהום ההסתאבות, הרדידות והשחיתות - הנה אנשי גוש קטיף, הראו לנו שערבות הדדית היא לא סתם סיסמא מדפי המקורות - שערכים ואחווה, זו דרך חיים ממש. אנו זוכרים, כי בהפגנות לפני הגירוש, כיצד שוטר דחף את אצבעותיו לנחירי אפו של מפגין וגרר אותו עד זוב דם, אחר משך בפאותיו של יהודי דתי. אנו זוכרים גם איך תפסו את מנהיג יש"ע באשכיו וכיצד, רבים מהשוטרים, כופפו אברים ללא רחם. והנה, על אף שהתקשורת והשמאל הקיצוני טרחו לאורך שנים, לציירם כקיצוניים סהרוריים וטפילים, בניסיון להמאיס אותם עלינו – הם התבדו! לאכזבתם! מסתבר שהם מאופקים ונעימי הליכות.בצד היותם אנשי חזון ואמונה, הם גם חקלאים בעלי מקצוע מצויינים שהפכו את הדיונות הנודדות לגנים פורחים – עם שורשים תרתי משמע . המתנחלים, הזכירו לנו מה זו אהבת מולדת, אהבת איש את רעהו ותחושת חיי משפחה מגובשים. עד כי חלק מהשמאל והתקשורת הודו שאכן מדובר בקהילה מופלאה. כל הנ"ל גרם לשינוי אצל רבים, לרבות המשטרה ששינתה את התנהגותה. השמאל הקיצוני, עדיין לא הבין ולא הפנים שלא המתנחלים הם רדודים וחסרי ערכים אלא הם – יושבי שינקין ויתר הפאבים והמסבאות ששם יושבים אפופי עשן הגראס, שואפים מן האבקה ובולעים כדורים מרוממי רוח – הם, הם המנותקים. אוי לנו ש"יום הגאווה" נקרא ע"ש הסוטים והסוטות. ובהזדמנות זו של בדק-בית בחינוך, לפני שמישהו מעז להטיף מוסר, כדאי לבדוק לאיזה מהצבורים בארץ שייכים: האנסים, הפרנואידים, השודדים, הרוצחים, סוחרי סמים ושאר סוטים ומושחתים. אז הנה, אין רע בלי טוב! וטוב שנתנה הזדמנות להתפכח ! אפשר להתווכח אם צריך להתנתק או לא, אך אין ספק שהנסיגה שהפכה אצלנו לנורמטיבית – נעשתה ללא הסדר. עכשיו, כל העולם יודע שטבעי לעקור יהודים ממקומם וזה מעורר את תיאבונם. ראינו ושמענו, תוך כדי פינוי, איך כולם אומרים ש"זה צעד בכיוון הנכון". אני תוהה למה הם מתכוונים באומרם "צעד בכיוון הנכון". מה הכיוון ומה התחנה הסופית?!.......
אם מדובר על פתרון לבעיה הדמוגרפית ובשם זה נסוגים – האם יהיה נכון, מאותה סיבה, לסגת מהמשולש ואום אל פחם?... לא חלילה לגרשם אלא לסלק עצמנו ולסגת. כך מתעוררות להן השאלות וחשבון נפש הוא חיוני ומבריא. ביום ה' האחרון, יצאנו קבוצה מעכו, לבתי המלון בירושלים. בפגישות האישיות עם אוכלוסיית המפונים והמנהיגים, נוכחנו לדעת שבמציאות הם אף יותר נעימים משידענו. הם חיים באווירה מרגשת של יחדיו, כאילו הם משפחה אחת ואף אל האחרים הם מתייחסים בחום ובחיבה. בצד כל זה, הם גם אינטליגנטים ומעשיים. הנשים שבקבוצתנו שבאו לעודד, מצאו עצמן מעודדות. אף קיבלו עוגות ארוזות, לקחת הביתה שכתוב עליהם "אוהבים אתכם" – הדמעות השתחררו וזלגו להן. הכי הכי כואב לילדים שנקטפו מהמקומות ששם נולדו וגדלו, מבעלי חיים שגידלו, פרחים ששתלו ועל כי חזו בהוריהם - שהיו לילדים מבצר ומגן – הפכו לפתע נגררים ובוכים...
הילדים אינם מבינים למה ומה חטאם! נודע לנו גם שכל שנת הלימודים שחלפה, השתבשה ולבטח גם השנה שתבוא תהיה בעייתית.
אין פיצוי למה שעבר עליהם ומה שיעבור בעוד שנתיים. חובה על כולנו, כל אחד בדרכו, להקל ולהועיל ובעיקר לבדוק איפה טעינו בחינוך וללמוד מהם – כולנו ובעיקר מערכת החינוך.
ישראל בן-עזרא
|
|