הצטרף: 29 מאי 2005, 11:23
הודעות: 2193
|
 תמונות מתוך הסרט "רצח לכל החיים". מימין: עורכי הדין עמי קובו ודייוויד וינר,
שנאבקו להוכחת חפותו של עמוס ברנס (למטה)
מבחן הבטן
16/11/05
מאת :תום שגב
הארץ
כשהחליטה השופטת דליה דורנר להעמיד את עמוס ברנס למשפט חוזר, העריך סנגורו הציבורי,
דייוויד וינר, שהפרשה קרובה לסיומה וביקש מ"מרכז השופט חיים כהן" שיקבל עליו את ייצוגו של ברנס
בתביעת פיצויים מהמדינה. ברנס זוכה ועו"ד אדם פיש, אחד מעמיתי מרכז כהן, השיג לברנס 1.4 מיליון שקל.
שכר טרחתו של פיש נכנס לקופת המרכז וכך יכול המרכז לכסות 70 אלף שקל מהוצאות הפקתו של סרט על הפרשה,
"רצח לכל החיים" זו דרמה דוקומנטרית בהשתתפותו של ברנס עצמו שתשודר ביום שני הבא בערוץ הראשון של הטלוויזיה;
הבימאי והמפיק הוא יצחק רובין. בחודשים האחרונים הסרט מוקרן לעיני שוטרים, שופטים וסטודנטים למשפטים:
לא ביבליוגרפיה חובה - אך מומלצת מאוד.
תזכורת: עמוס ברנס, צעיר מעכו, הורשע ברצח חיילת, רחל הלר, ונידון למאסר עולם. לאחר 28 שנים זוכה;
בכך ניצח במאבק בלתי פוסק להוכחת חפותו. לצד פרשת רצח הילד דני כץ, זהו אחד הכישלונות הקשים
ביותר בתולדות המשפט הישראלי. מרכז חיים כהן פועל כעמותה המשותפת לתשעה משרדים של עורכי דין
והוא מעניק סיוע משפטי חינם, בשווי מיליוני שקלים בכל שנה. השופט חיים כהן, הזכור כדמות מובילה
במאבק על זכויות האדם, הרשיע את ברנס, אך לימים התחרט על כך, ביקש את סליחתו ופעל לשחרורו.
פרקליטו האחרון של ברנס, דייוויד וינר, התאבד לא מכבר בעקבות רצח השופט עדי אזר. וינר היה מעורב
בעשיית הסרט עד ימיו האחרונים.
הדרמה הזאת סופרה פעמים לאין ספור, אך הסרט מראה כיצד בדיוק תפרו המשטרה והתביעה
את התיק שהביא להרשעת ברנס, אף על פי שנסיבות הרצח - שאותן אימצו השופטים כאמת -
היו בלתי מתקבלות על הדעת. השופטים יכלו לעמוד על כך, אך נכשלו במה שדורנר נוהגת לתאר
כ"מבחן הבטן". זה קרה כי הציבור לחץ על המשטרה לתפוס את הרוצח והמשטרה רצתה לרצות את הציבור.
שני צוותי חקירה הוקמו: אחד מהם עצר את ברנס, אך לא מצא ראיות נגדו ונאלץ לשחררו. גם לצוות
השני היה חשוד, יורם ביכונסקי, שהתמיד בהכחשת כל קשר לרצח ולבסוף שוחרר.
צוות חקירה שלישי שהוקם עצר שוב את ברנס. הפעם ברנס הודה, ואף "שיחזר" את הרצח לעיני מצלמה.
לדבריו עשה זאת משום שלחצו עליו להודות. לקח ראשון: אנשים מודים גם בפשעים שלא ביצעו.
אין צורך בעינויי תופת, גם ברנס לא ממש עונה. הוא הודה כדי לרצות את חוקריו, וכרבים מהאנשים
שעושים זאת הניח שבבית המשפט יצליח להוכיח את חפותו. אבל השוטרים עשו יד אחת ושיקרו בבית המשפט.
ה"שחזור" נראה מפוברק. הנה לקח שני: המשטרה אינה מקור שמותר להאמין לו ללא בדיקה נוספת.
זה לקח שלא רק בתי משפט צריכים עוד ללמוד, כי אם גם התקשורת: המשטרה היא גורם מעוניין, ארגון
שמורכב מבני אדם עם תחושות ואינטרסים. אנשי התביעה מצטיירים במקרה הטוב כרובוטים חסרי דעה,
אך אולי היו שותפים לתפירת התיק.
הלקח הבעייתי מכל נוגע לבתי המשפט. עו"ד אדם פיש אמר השבוע, כי יש "המון" הרשעות שווא. זה קורה
לעתים קרובות בשל עסקות טיעון, כשאנשים מעדיפים להודות במה שלא עשו ובלבד שלא יורשעו
בעבירות חמורות יותר, אבל זה קורה לדברי פיש בעיקר משום שבתי המשפט מרשיעים נאשמים
מבלי שהשופטים מקפידים על החובה להרשיע אדם אך ורק אם באמת אין ספק סביר באשמתו.
עמיתו למרכז כהן, עו"ד יורם גיא-רון, החבר בוועדה למינוי שופטים, זהיר יותר, לציטוט: הוא מגדיר
את דברי פיש כ"תחושה", אך אומר שזאת תחושה נפוצה ויש לפעול לסילוקה. הוא שותף לרושם
שהנורמות מתרופפות. כשהתחיל את לימודיו בפקולטה למשפטים, נזכר גיא-רון השבוע, נהגו להגיד
לסטודנטים שמערכת המשפט כשלה אפילו אם הרשיעה לשווא רק אדם אחד מתוך 1,000. עם השנים
שמע גיא-רון את המשפט הזה בשינוי קל: אדם אחד מתוך 100. לא מזמן שמע מפי שופט את אותו
הרעיון, אך הפעם בוטא במלים אחד מתוך 10.
השניים מבטאים תחושה הרווחת בין סניגורים; בציבור נשמעת לא פעם דעה הפוכה, לאמור -
השופטים רחמנים מדי. כך או כך, פרשת ברנס אינה עומדת עוד לוויכוח: מערכת המשפט כשלה ובניגוד
לפרשת רצח דני כץ - אף הודתה בכך. ברנס, איש חולה שהמדינה גזלה לו את שנות נעוריו, משחק את
עצמו בסרט כפי ששיחק את עצמו כל חייו, ברנש ססגוני וחומד גימיקים. תביעתו לפיצויים נוספים מהמדינה
עוד תלויה בבית המשפט. סניגוריו, עורכי הדין דייוויד וינר ועמי קובו, מצטיירים כפרקליטים אידיאליים,
עם מצפון וחוש בלשי, המאמינים בחפות לקוחם והופכים לטובתו כל אבן, מסורים וצודקים. הם גיבורי הסרט.
בהקשר זה לא מיותר להעיר שהרשעת שווא אינה נורמה, כי אם תקלה, וישנם גם עורכי דין אחרים, שאינם
נלחמים כך לטובת לקוחותיהם, בין היתר כי המאמץ אינו משתלם. לא אחת הם דוחפים את לקוחותיהם
לעסקות טיעון. יש סרטים על עורכי דין המאמינים בחפות לקוחותיהם ונרתמים למענם בכל כוחם -
ולבסוף מתברר ש"מבחן הבטן" הכשיל אותם: הנאשמים הוליכו אותם שולל. יצחק רובין עובד על שני סרטים
נוספים העוסקים בהרשעות שווא; אנשי מרכז חיים כהן אינם בטוחים ש"מבחן הבטן" מצדיק תמיכה גם בהם. *
_________________
גבריאל גרסייה : "החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם".
|
|
מי
אנחנו
כתבו
לנו
הודעות
ניחומים
הלוח
דע-עירך
מ.ט.י.
לוח
שנה 
חיפוש
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש בפורום 
