|
אויב מבית / כתבתו של זיו נאור
עקירת מזוזות, השחתת בתי כנסת וכתובות נאצה נגד תושבים יהודים. המציאות הזו מוכרת לנו מלימודים על תקופות אפלות בהיסטוריה היהודית. גם גילויי האנטישמיות בערי אירופה, מן השנים האחרונות, הם כבר לא חדשה מרעישה. אולם מסתבר שהתופעה הגיעה גם לישראל.
בחודש הרמאדן האחרון, המתחים הקבועים בין יהודים לערבים בערים המעורבות בישראל, הפכו לסדרה בלתי פוסקת של התנכלויות בקהילות היהודיות.
שיא האלימות צוין בהקפות השניות בבית הכנסת בשכונת וולפסון בעכו. חייל צה"ל תושב העיר נאלץ לירות צרור יריות באוויר כדי להבריח חבורת ערבים שאיימו עליו חמושים בסכינים. גרסה אחרת טוענת שהחייל ירה באוויר כדי להגן על רבו מפני לינץ' שהחלו הערבים לעשות בו. המתחים בין היהודים לערבים בעכו אינם דבר חדש. הם התעצמו על רקע הקמתה של ישיבת ההסדר בעיר, בלב שכונה יהודית, אשר בשנים האחרונות עוברת ניסיונות השתלטות מצד המיעוט הערבי בעיר. חודש הרמדאן לא בישר טובות מבחינת המתח שבין שתי הקהילות. רמקולים של מואזין הוצבו מול בית הכנסת בשכונה והופעלו בקולי קולות בזמן תפילות יום הכיפורים. אזרחים שהגיעו לתפילות נתקלו במבולים של חזיזים ויריקות מצד צעירים ערבים. אולם מה שנראה בשעתו כאירוע ייחודי במידת חומרתו, מתגלה כתופעה, שכאמור פושה בקהילות המעורבות בישראל.
קטטות בלוד? רק באומדיה תשמע על כך בעברית
מדי שנה בשנה, בליל יום הכיפורים מתמלאת כיכר מקסים לוי ביהודים המבלים שם את הזמן שאחרי התפילה. השנה, החלו צעירים ערבים לקלל ולתקוף את היהודים בכיכר, כמו גם להטריד את הנערות היהודיות במקום. מנדי ספדי, דרוזי ציוני שנכח במקום, מספר ל"אומדיה": "התפתחה קטטה, הושלכו אבנים וחפצים אחרים. אחד היהודים נפצע בראשו ופונה מן המקום באמבולנס. כעבור כמה דקות הגיעו כוחות גדולים של המשטרה והרגיעו את הרוחות. שתי ניידות נשארו במקום עד הבוקר כדי לוודא שהתגרה לא מתחדשת".
ספאדי מוסיף ומספר שגם בלוד, המתחים בין היהודים לערבים אינם דבר חדש, ואלה התעצמו מאז תחילת חודש הרמאדן: "הערבים הגבירו את הרמקולים של המואזין לרמות ממש בלתי-נסבלות. בנוסף, מידי לילה מפעילים הערבים נפצים וזיקוקים בליבן של שכונות מגורים, בכוונה להתגרות בתושבים היהודים".
סיפור התגרה שהתרחשה בלוד ביום הכיפורים, נחשף בעברית לראשונה, כאן באומדיה. אך בשונה ממקרים אחרים, אין זה דבר להתהדר בו. ספאדי מספר שבמוצאי יום הכיפורים הוא מיהר להוציא הודעת דוא"ל לכל הכתבים הפליליים, המתארת את המתרחש. מלבד העיתון בשפה הרוסית "וסטי", אף עיתונאי לא הרים את הכפפה והתייחס לקטטה.
כתב מערכת "אומדיה" ניסה לראיין אחד מחברי מועצת העיר לוד על דבר הקטטה, אולם מסתבר שחבר המועצה כלל לא ידע על קיומה.
איןכמויפוברמאדן
ב-11 באוקטובר פירסמו בוקי נאה ודודי נסים ידיעה במדור הפלילי של העיתון "ידיעות אחרונות", המסקרת את ההתפרעויות של צעירים ערבים ביפו. "צעירים מיפו תוקפים בחזיזים ובאבנים בתי כנסת ורכוש של יהודים מדי יום אחרי צום הרמדאן", נכתב בכותרת המשנה של הידיעה (בעמוד 14).
זהו הסיקור המשמעותי ביותר בתקשורת הישראלית אודות תופעת התקיפות החוזרות ונשנות במהלך חודש הרמדאן. הכתבה מתארת את ערבי יום הכיפורים וחג הסוכות בבית הכנסת "בנגאזי" ביפו, בהם הקיפו ערבים את בית הכנסת והשליכו לעברו אבנים וחזיזים. מתברר שגם בעיר יפו, שאוכלוסייתה מעורבת, נוהגים הערבים להטריד את שכניהם היהודים ברחוב באמצעות חזיזים. בכל ההפרעות שהיו עד כה בעיר, נעצרו לבסוף שלושה נערים שנשלחו למעצר בית עד למוצאי שמחת תורה.
בעקבות העלייה בפשיעה, הציבה המשטרה פלוגה של משמר הגבול ביפו. אולם פלוגה זו לא עזרה לליליאן ועקנין, אשר סיפורה מובא כאן לראשונה. ועקנין חולקת חצר עם משפחה ערבייה. המתחים בינה לבין שכניה אינם חדשים. מקורם בסכסוך שכנים רגיל, אולם זה לא מכבר הם חרגו מהגדר הזה. מספר פעמים עקרו השכנים הערבים את המזוזות מביתה של ליליאן, וקירות ביתה מלאים בכתובות גרפיטי בעלות אופי דתי. מבלי להתייחס לרקע לסכסוך, עקירת מזוזות וריסוס כתובות דתיות, נותנות לסכסוך רקע לאומני.
בצהריי שמחת תורה, נקבע שיא חדש של אלימות בתולדות הסכסוך בין ליליאן לשכניה. עם שובה מהתפילה, היא הופתעה לגלות חפצים פרטיים שלה שהוצאו מדירתה והושלכו בחצר המשותפת. היא פנתה לשכניה בניסיון לברר על מה נעשה העוול הזה, ובתגובה הפליאו בה שכניה הערבים מכות, אשר הובילו לפציעתה.
ועקנין הצליחה להזדחל לדירתה של שכנה בצד השני של הרחוב, שם התקשר למשטרה. היא המתינה במשך שעה ברחוב, אך המשטרה לא הגיעה. את מוצאי שמחת תורה בילתה ועקנין בחדר מיון בבית החולים. יום למחרת היא פנתה, יחד עם בנה, למשטרה כדי להתלונן, אולם המשטרה לא עשתה דבר.
אחרי מאמצים ופניות חוזרות של בנה של ליליאן למשטרה, בוצעו מעצרים. הנערים הערבים נדונו למעצר בית. עד למשפטם, הוצא נגדם צו הרחקה מליליאן ועקנין, אולם צו זה אינו כולל את הרחקתם מביתם. אין בו כל תועלת נוכח העובדה שלערבים ולליליאן חצר משותפת.
סיפור ההתקפה של ליליאן ועקנין בשבת, לא הוזכר עד כה באף כלי תקשורת.
החרשתהתקשורת?תופעה
המקרים שהועלו כאן מבטאים תופעה. אולם חוסר הנכונות של התקשורת לעסוק בסוגיית ההתפרעות של הערבים הישראלים, מעלה שאלות על משמעות הביטוי "תופעה". אם תשאלו ישראלי ממוצע, הניזון מהתקשורת הישראלית, עקירת עצי זית של פלסטינים על ידי מתנחלים, היא "תופעה". זאת למרות שהעבירות האלה מתבצעות הרבה פחות מאשר התפרעויות של ערבים ישראלים. גם דברים אשר ללא ספק מהווים תופעה הראויה לטיפול, כמו לדוגמה אלימות בין בני זוג, מתרחשים הרבה פחות, מסתבר, מאשר האלימות שהפגינו הערבים בחודש הרמדאן האחרון.
ברגע שרצף מסוים של אירועים דומים הופך לתופעה, ערכם הציבורי והחדשותי עולה. אך מי בעצם מחליט מה הופך לתופעה, ומה נשאר בגדר אירועים פזורים חסרי קשר? מה הוא הבסיס להחלטה כזו? כידוע, אמצעי התקשורת, שדרך קבע מעצבים את דעת הקהל, הם גם האמונים על הכתרת רצפים שונים של אירועים בהגדרה "תופעה".
החרשת התקשורת נוכח התפרעויות והפרות חוק של הציבור הערבי בישראל, היא לכשעצמה עונה להגדרה של תופעה. הכוונה כמובן לעבירות שמזוהות במובהק עם המיעוט הערבי: גניבות רכב, בניות בלתי חוקיות בערים הערביות במרכז ובמאהלים בנגב, הברחות סחורה ונשים מגבול מצרים וסחר בסמים. לרשימה העצובה הזו, התווספה בחודש הרמאדן 2006 גם ההתנכלות ליהודים ולבתי כנסת בקהילות המעורבות, עד כי דומה שקלישאת הדו-קיום אינה רלוואנטית עוד.
בעקבות סיפורה של ליליאן ועקנין, פנינו לכתב גלי צה"ל לעניינים מוניציפאליים בתל אביב, זוהר סוסנקו, האמון על כיסוי פרשות מסוג זה, בשאלה מדוע לא פורסמה ידיעה בנושא. לטענתו, אירועים כאלה ביפו הם עניין של שגרה יומיומית: "אני מקבל שלושה ביפרים ביום על סכסוכים כאלה ביפו. אם אין בזה חדשות אני לא מפרסם". שמשון ועקנין, בנה של ליליאן, שוטח בפני "אומדיה" טענה אחרת: "גלי צה"ל זה גוף הפועל מיפו. הם בעצמם מפחדים מהערבים בעיר, ולכן הם לא יפרסמו שום דבר נגדם".
היבט נוסף שלגביו יש להפיק לקחים הוא ההשלכות של פשיעה ערבית מסוג זה. אין מדובר בפשיעה פלילית מסוג רגיל. העובדה היא שאחוז הפשיעה בציבור הערבי גבוה מאוד ביחס לציבור הישראלי. מקובל לייחס את הנתון הזה למצוקה שבו שרוי הציבור הזה. אולם מאז ההתפרעויות בנחל עירון באוקטובר 2000, אין עוד לייחס למצוקה המגזרית את הפשיעה. התפתח כאן סוג חדש של פשיעה ערבית ? פשיעה המזוהה עם המאבק הפלסטיני ונלחמת בצידוק המדינה. ההתקפות שהתקיימו בחודש הרמאדן האחרון לא נעשו כדי להגדיל את עושר המבצע אותם, אלא כדי לפגוע באוכולסייה היהודית. לא בכדי החליטה המשטרה להעמיד את שלושת העצורים מההתקפה על בית הכנסת "בנגאזי", על סעיף ששנים ארוכות לא נעשה בו שימוש בישראל - ?עלבון דת".
האם הכריז המיעוט הערבי בישראל מלחמת דת ומלחמה במדינה?. המשטרה, כך נראה, מגלה אזלת יד נוכח התופעות הללו, כמו גם נגד תופעות של פשיעה פלילית בציבור הערבי כתוצאה מפחד. קברניטי תקשורת רבים, יש להניח, מזהים את הפשיעה הזו כביטוי של מצוקה ולכן הם נמנעים מלגנות אותה. פוליטיקאים אינם מרימים את הכפפה מחשש להיקרא גזענים. לא חסרים איומים על ביטחונה ושלמותה של ישראל. גם לאיום הזה, אשר ספק אם ניתן לכנותו "איום מבית", יש להפנות את מלוא תשומת הלב. ישראל חייבת להתעורר.
_________________
שלום פעיל ומשגשג
בינינו לבין עצמינו בינינו לבין שכנינו - בארץ ובעולם בינינו לבין המקום - סביבתנו
|
מי
אנחנו
כתבו
לנו
הודעות
ניחומים
הלוח
דע-עירך
מ.ט.י.
לוח
שנה 
חיפוש
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש בפורום 
