|
יוסי שריד | מלחמה אחרת עכשיו, לאחר תימן, גם לצפון נאמר תני. גם זה קורה כשמכירים את צופן ההפעלה ואין מכירים את צופן העצירה.
ביום הראשון למלחמה כתבתי כאן: "הלוואי שהפעם, לשם שינוי, גם נדע מתי לגמור". דבר אל הקיר, שהוא קיר מקיר לקיר. אין זאת המלחמה המתגלגלת הראשונה, שמנתקת את הקשר בין סוף-מעשה למחשבה-תחילה, אם היתה מעיקרה. האלוף עמוס מלכא אמר בעדותו בווינוגרד: "הרציונל של הגנרלים הוא לא להמליץ על הקדמת סיום הלחימה. קשה לראות גנרל שנמצא בלחימה וממליץ לדרג המדיני לעצור".
והדרג המדיני לא יעצור פן יעלה עליו חשד של תבוסתנות, פן ייבלמו מנדטים בנסיקתם. הם רק שוכחים, הפוליטיקאים, שבפנייה החדה הראשונה דעת הקהל מתהפכת ומועכת.
מלחמת עזה שונה מקודמותיה, היא מלחמה של החלמה מתסביכים ומעכבות. לאחריה נרגיש הרבה יותר טוב, ובלי קשר לתוצאותיה. לא הלוחמים כשלו בעבר, גם לא אמצעי הלחימה הכשילו. המוסר היהודי היה בעוכרינו, החליש אותנו. לא עוד: במלחמה התרפויטית הזאת אין גלגול עיניים, וכאשר יפי הבלורית והטוהר רוצים לירות - הם יורים.
ישראל נרפאת סוף סוף מהדיסוננס הקוגניטיווי המסכסך עליה את נפשה מיום הקמתה. זהו סוג של הפרעה נפשית, הנובעת מסתירה מכאיבה שבין הדימוי העצמי ובין ההתנהגות בפועל, ומשבשת את האיזון הפנימי. המלחמה בעזה מיישבת אותה: במודע החלטנו לוותר על עליונותנו המוסרית המולדת. היא גם גומלת אותנו, המלחמה, מהנוהג המקובל והמיותר להביע צער על מות נשים וילדים. חמישה כפרי קנא לא יחסמו צודקים כמונו בדישם, שממעך ומרכך את הקש והופכו לתבן.
מחשיכים על מיליון וחצי בני אדם את עולמם ומחריבים אותו. מטילים כרוזי נוצה וטונה של פצצה, שזה לא כבר הרטיטה קלות את כנף המטוס, עד שהתייצבה, בינתיים. כאשר תנוס משפחה מפני הטיל בבית הספר או במסגד, ופגעה הפגז באמבולנס, ובאה הבית ומחצה אותה הפצצה. בעזה כורים היום קברים גם למידות קטנות, זאת הצעקה האחרונה שם. עושה כל אלה לא יתהלל עוד בצבא הכי מוסרי בעולם; ברוך שפטרנו מעולו של ההכי הזה.
ולא פטרנו מהמטאטאים הישנים, שהיו פעם אלופים בצה"ל, הממלאים בתנועה מתמדת את הדליים לשפוך שמן על המדורה; ולא פטרנו מערוצי הטלוויזיה שנהפכו למרזב הדם של המדינה - דולף דולף הדלף, כאילו היה גשם; ולא פטרנו מפרשני-הפרש, שבהתחלה תובעים לדרוס ולרמוס, לבטוש ולכתוש, ובהמשך תובעים "מהלך הומניטרי" כהשלמה יפה למהלך הצבאי.
אדם-שמרגיש-עם יוצא לעוד מלחמה "צודקת ומוצדקת", והוא תוהה אם היא מוצדקת יותר מזאת שלפניה, או להיפך. למלחמה הראשונה יצא כדי למנוע את השנייה, ולשנייה - כדי למנוע את השלישית. זאת המלחמה המי-סופר שלו, והוא המי-יודע-כמה שלה; ותמיד תהיה למוות ממשלה.
|
|