אני רוצה לשתף אתכם במשהו
תמיד אני אומר שזה לא הגיוני שאני מזל סרטן כי אני לא יודע להביע רגשות
אני חושב שמאז הייתי ילד קטן, לא הצלחתי לבכות ממשהו גם כשכאב לי ולא כי לא רציתי, פשוט לא יצא, ובכלל קשה לי להראות ולהביע רגש
אבל היום אחרי הטקס המרגש בעירייה הלכתי ליד בית לבנים אחרי שסיימתי לצלם, עמדתי בצד ושרתי את השירים המדהימים, לפתע גיליתי שיש כל מיני דברים שילדים כתבו, קראתי אותם, בעוד אחד מהשירים המדהימים ברקע - יש פרחים, קראתי ולראשונה מזה המון שנים דימעה זלגה מעיניי
ילדים, שבקושי מבינים משהו מהחיים כותבים דברים כאלה, ילדים שבמקום לחשוב על דברים טובים ויפים, חושבים על דברים כאלה, יום יום, לא בגלל שהם רוצים אלא בגלל שהם חוו את המוות, מוות ללא מטרה, מוות מיותר של האבא, של האח...
מצד אחד אני מרגיש "בר מזל" שלא חוויתי דבר כזה בגיל כזה וגיליתי את משמעות המוות מאוחר יותר, אבל מצד שני אני מרגיש מין חסך כזה, כשאני רואה ילד בכיתה א' שמבין את משמעות החיים והמוות.
זה מדהים לקרוא את מה שהם כתבו, ילדים באמריקה היו כותבים שהם רוצים אופניים או ברבי, הילדים האלה, הבנים שלכם כתבו שהם רוצים שלום!
מצד אחד אני מסתכל על ילדים פלשתינאים עם נשק ודגל ישראל שרוף ומצד שני אני מסתכל על הילדים שלנו שכל מה שהם רוצים, הוא שלום! כדי שיהיה להם זמן לרצות מה שכל ילד רוצה.
בזמן הצפירה, בזמן השירים והטקסים רצים תמונות של חברים שלי מהצבא, וכל דבר שנאמר מזכיר לי שגם אני הייתי שם עם חברים, אני זכיתי לזה אף אחד לא מת אבל מה היה קורה אם כן?
נאמר הרבה פעמים "לכל איש יש שם" וזה נכון, אבל כשהסתכלתי על רשימת השמות לא חשבתי על זה שלכל איש יש שם, לכל איש יש סיפור! הלוואי והייתי יכול לדעת את כל הסיפורים!
אני מרגיש כפוי טובה שהם מתו בשביל שאני אחיה פה, ואני לא מתתי בשביל הבאים אחרי, יותר מזה שאני זוכר את הנופלים אני מעריץ אותם וגאה בהם, הם לא עשו את זה בשביל עצמם הם עשו את זה בשבילנו! בשביל המדינה, כי "אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת!"
עברו במוחי מחשבות איך אמא שלי הייתה מגיבה אם היה בא המפקד שלי ואומר לה שנפלתי על הגנת המולדת...
נשבעתי בכותל שאגן בגופי על המולדת ועל התושבים, ועשיתי את זה בלב מלא ושלם כי הייתי מוכן לזה!
אני לא יודע איך אגיב יום אחד כשיהיה לי בן בצבא, אם המפקד שלו יבוא להגיד לי שהוא מת למען המדינה, מצד אחד לא בטוח שיהיה לי את הכח להמשיך לחיות, אך מצד שני אני אהיה גאה בו! כמו שכל אבא גאה בבן שלו כשהוא עושה מעשה טוב.
מתי יבוא שלום? מתי נוכל לחיות בכיף בלי דאגות? שהבעיות הגדולות ביותר שלנו יהיו האם נינט כבר לא עם רן? ולא כמה חיילים מתו?
היה מקסים לראות את כולם בערב שירה הזה, היו שם הרבה אנשים, אך כל אחד שר לעצמו, כאילו רק הוא שם, כל אחד התייחד עם עצמו כדי לזכור... לא הסתכל איזו יפה זאת משמאל, או אני שונא את הבן אדם הזה או כל דבר כזה
אחדות נראה מחר ביום העצמאות
למרות שאני בטוח שאם החיילים אי שם למעלה שומעים אותנו הם כועסים, כי לא בשביל זה הם מתו, לא בשביל שנבכה, הם מתו בשביל שנחייה טוב, בשבילנו!
אני זוכר אותם, לא אשכח לעולם
ואני מחזק את המשפחות בשכול היומיומי שלהם, יום יום, שעה שעה, דקה דקה בגעגועים!
אני כותב את זה עם אותה דמעה בעין, באהבה והערצה רבה לאותם חיילים
שלא משנה כמה אני אתרום לקהילה, לא אצליח להגיע לתרומה שהם נתנו, הם נתנו את הדבר היחידי שאין לו תחליף - חיים למען המדינה, למען התושבים, למעננו.
יהי זכרם ברוך!!!
אני גאה בחיילים, אני גאה בדגל ישראל, אני אוהב את המדינה ובחיים, בחיים!!! לא אגור במקום אחר!
*כמובן, אני רואה מקום טוב להזכיר 2 אנשים
האחד הוא רא"ל רפאל איתן ז"ל, אחד מהמנהיגים הצבאיים הטובים שהיו לנו, לחם בכל המלחמות, הגן בגופו על חייליו ורץ תמיד קדימה. שהלך לעולמו השנה
ורא"ל אריאל שרון, גם אחד המנהיגים שהנהיגו את הצבא בהרבה מלחמות, הנהיג את העם בהרבה זמנים קשים, השפיע על כולנו. ומפה אני רוצה לשלוח תפילה שהוא יקום ויחיה עם ילדיו ונכדיו בכיף בחווה.
יש פרחים:
הראית איזה יופי
שרעד ברוח סתיו,
שדה זהב דעך באופל
והדליק נרות חצב.
הראית איזה אודם
שצעק למרחקים,
שדה דמים היה שם קודם
ועכשיו הוא שדה פרגים.
אל תקטוף, נערי,
יש פרחים שבני חלוף
יש פרחים שעד אינסוף
נשארים במנגינה.
אל תקטוף נערי,
יש פרחים שבני חלוף
יש פרחים שעד אינסוף
עם המנגינה.
הראית מה השחיר שם?
שדה קוצים הוא, נערי,
שהיה עזוב בקיץ
ועכשיו הוא שדה חריש.
הראית מה הלובן?
נערי, זה שדה בוכים,
דמעותיו הפכו לאבן
אבניו בכו פרחים.
אל תקטוף, נערי...
|
|