הצטרף: 04 מרץ 2005, 01:00
הודעות: 18872
מיקום: אתר אישי ציבורי של אלברט לוי
|
האם אפשר להלבין פנים באינטרנט?
"מעטה האנונימיות של הטוקבקיסט מאפשר לפגוע באחר מבלי שהפוגע ישלם מחיר חברתי והנפגע נחשף לפגיעה החמורה של הונאת דברים". רוחמה וייס מארחת את ד"ר בתיה זימרמן ומבקשת שנעסוק בתורה באופן חופשי, בלי מלחמות אישיות
איך מספרים סיפור חיים?
לפרשת 'כי תבוא' פתיחה חגיגית ובה מתוארות חווית הכניסה לארץ וטקס הבאת הביכורים. במרכז הטקס מנוסחת תמצית ההסטוריה היהודית (כו, ה-י):
"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.
וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ; וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ, עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק, אֶל-ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ.
וַיִּשְׁמַע ה' אֶת-קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה', מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל--וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים.
וַיְבִאֵנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי, ה'"
להיסטוריה הרחוקה, לכל סיפורי האבות! מוקדשות בטקסט שלפנינו שלש מילים בלבד: 'ארמי אובד אבי'. סבלות מצרים כולם מתוארים בשמונה מילים, ומסיפור גאולת מצריים, שימו לב, נעדר שמו של משה (ונעדרים גם אהרון ומרים) גם מעמד הר סיני לא מוזכר במסורת שלפנינו. עיני המספר בכניסה לארץ-ישראל ובברכת האדמה בשמה הוא מגיע עם ביכוריו למקדש. את התיאור הזה של יציאת מצריים אנו קוראים בליל הסדר. תמציתי וממוקד בתנובת הארץ.
יש דרכים רבות לספר את ההיסטוריה היהודית וכמה מהן מוצעות בתורה ובתנ"ך כולו. גרסת 'ארמי אובד אבי' היא גרסה אחת אפשרית. החיים הפרטיים והלאומיים אינם מצבור של עובדות אלא תהליך של בחירה ופרשנות של עובדות, מתוך מאגר עצום של אפשרויות. אין היסטוריה אובייקטיבית והבחירה כיצד לספר את סיפור החיים שלי מעידה על אישיותי ולא רק על התהוות חיי. גם העבר נמצא בהתהוות מתמדת ועל כן סיפור ההסטוריה הוא דרך לשלוט על העבר ולהשפיע על העתיד.
איסור 'אונאת דברים'
בלי להיכנס לאבחנות דקות ניתן לומר שאיסור 'הונאת דברים' דומה לאיסור הטור הקודם
אונס בקהילה: הצעקה, השתיקה וההשתקה / רוחמה וייס
"התנ"ך הוא לא רק העבר שלנו. הוא ספר הספרים ולכן הוא גם ההווה שלי. עבורי השבת היא שבת 'זכור' - לאלימות ולהשתקה הקהילתית של קורבנותיה". רוחמה וייס צועקת את כאב נפגעות התקיפה המינית
לכתבה המלאה
'הלבנת פנים'. פעמים רבות מצווה התורה להתייחס בחמלה לגר (הגוי הגר בקרבנו) ולא לגרום לו לסבל, למשל (שמות כב, כ): 'וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצריים'
'לא תונה' - טיבה המדויק של ההונאה המקראית לא ברור דיו, אבל ניתן להבין כי הכוונה לפגיעה באוכלוסיות חלשות. חז"ל בחרו להניח שההונאה המקראית מתייחסת לפגיעה כלכלית והם בקשו להשוות בין הפגיעה הכלכלית המצויינת בתורה, לפגיעה רגשית (משנה בבא מציעא ד,י):
"כשם שהונאה במקח וממכר, כך הונאה בדברים: לא יאמר לו "בכמה חפץ זה?", והוא אינו רוצה ליקח.
ואם היה בעל תשובה, לא יאמר לו: "זכור מעשיך הראשונים".
ואם היה בן גרים לא יאמר לו: "זכור מעשה אבותיך", שנאמר "וגר לא תונה, ולא תלחצנו: כי גרים הייתם, בארץ מצריים"".
מנהל העסקים של הנפש
'כשם שהונאה במקח וממכר כך הונאה בדברים' שיבוץ הלכות הנפש במסכת העוסקת בדיני ממונות אומר כמעט הכל. מנסח המשנה דורש מאתנו להשוות בין פגיעה ממונית לפגיעה כספית – אותה חומרה ואותה יכולת מדידה. האחריות על נפש הזולת נשלחת מהערפל אל מערכת המדעים המדוייקים. אפשר להגדיר, לכן אפשר להמנע ולכן גם אפשר להעניש.
הסיפור שלי ברשותי
במשנה שלפנינו מוגדרת פגיעה מסוימת וקשה בנפש ושמה 'הונאת דברים' - הבחירה להזכיר לאדם את עברו: 'זכור מעשיך הראשונים' או 'זכור מעשה אבותיך'.
כפי שראינו בפרשת השבוע אנחנו בוחרים כיצד לספר את סיפור חיינו – האם ועד כמה להזכיר לעצמינו את הכאבים ועד כמה לזכור ולשמוח בפירות ההצלחה. השליטה על סיפור החיים שלנו היא שלב קריטי בחווית החירות האישית (והלאומית) אני מי שאני מספרת שאני, ובלבד שלסיפור יש קשר סביר עם המציאות). אני אבחר מתי יש בי כוחות נפש לבחון את פצעי ומתי יש בי כוחות נפש לנוח ולשמוח בהצלחותי. לעולם לא נדע מה אנחנו גורמים לזולת כשאנחנו מספרים עבורו את סיפור חייו, כשאנחנו מחליטים עבורו מי הוא היה, מה וכיצד עליו לזכור מעברו. המשנה לא ממליצה לברוח מהתמודדות עם העבר אבל היא קובעת שאת התכנים ואת הזמן הנכון להתמודדות חייב כל אחד לבחור לעצמו ולעצמו בלבד.
יש הונאת דברים באינטרנט?
לכאורה אין כמעט 'אנשים אמיתיים' באינטרנט. קהילת הטוקבקים היא קהילה אנונימית אבל האנונימיות שהייתה אולי אמורה להגן מפגיעה יכולה לגרום לפגיעה גדולה יותר. מעטה האנונימיות מאפשר לפגוע באחר מבלי שהפוגע ישלם מחיר חברתי. הנפגע, לעומת זאת, אולי אינו חשוף בפני הקהילה אבל הוא חשוף לעצמו ועל כן חשוף לפגיעה העמוקה והחמורה של 'הונאת דברים'.
לרוב איננו יודעים את עברו של הטוקבקיסט עמו אנו מתעמתים אבל הניתוחים והתובנות הנאמרים כלאחר יד, יכולים להשפיע השפעה של ממש על האופן בו הוא רואה את עצמו ועל האופן בו הוא יספר מעתה ואילך את סיפור חייו. אף פעם לא נדע היכן אנחנו פוגעים ולכן הסכנה קיימת והזהירות מתחייבת. ואם נאמר – הוא בחר להכנס לעולם הטוקבקים, הוא בחר להסתכן – שישלם. אשיב שזה פתרון המנוגד להלך הרוח הנושב מעולם ההלכה וההגות היהודית לגווניה.
ובפרפרזה על דבריו של רבי עקיבא אומר לטענים נגדי: צללתם למים עמוקים והעליתם חרס בידכם שכן – הפוגע בעצמו פטור ואילו אחרים שפגעו בו חייבים. העובדה שאדם בוחר לחשוף את עצמו (גם) לפגיעות, לא מתירה לי לפגוע בו.
'על אתר' – ד"ר בתיה זימרמן
הדיון מקביל למציאות חיי: השבוע נפגשתי עם הקונסול השבדי. להפתעתי הוא לא ישב באופן רשמי מאחורי שולחן אלא הוביל אותנו לספה ולצדה שולחן עם תקרובת: קפה ועוגה בכלים אלגנטיים. הוא שירת בארץ ומבין היטב את מציאות החיים בה. הצעתי שמחמת קוצר הזמן אדבר בזמן שהשאר אוכלים. בשיחתנו סיפרתי לו שאני בת להורים ניצולי שואה ולמען ילדי לא אתן לשקר עלילת הדם לעבור לסדר היום. הזכרתי את חסיד אומות העולם השבדי, ראול ולנברג ואת פעולתי לשמירת זכרו.
קלה לחדשות מפוברקות. טענתי שההסתתרות מאחורי חופש הדיבור לא תעבוד וכי היא פשטנית מדי. בסיום הישיבה שהתנהלה ברוח טובה הוא סיפר שמשרד המשפטים בודק האם עורך העיתון אחראי לפשע. הקונסול ליווה אותי למעלית ונפרדנו בחיבוק ונשיקה ובהבטחה לשמור על קשר. דיווחתי על כך לקונסוליה הישראלית.
אחרי כל התלאות זכינו למדינה. הכתוב מזכיר לנו שלשון הרע ורמאויות הורגים אנשים. וזה אסור, גם במישור האישי. ובעניין פרשנות המילים בפרשה: 'ארמי אובד אבי' – ארמי מתפרש גם מלשון רמאי. אובד – בהווה המתמשך ו'אבי' – במובן ההיסטורי.
ובבית המדרש של הטוקבקים
תודה לבנצי על הנחשונות ועל הויכוח הענייני (לתוכן הדברים התייחסתי כמו כולם - בטיקבוק). והפעם אתנו ב'על אתר', חברה ותיקה בבית המדרש, ד"ר בתיה זימרמן . תודה.
'אושר ואושר' היקרה (וגם אחרים שקבלו) אני וגם 'מרא דטורא' ממש נגד צנזורה. חופש המחשבה והדיבור הוא אבן יסוד בתרבות התלמודית שכולנו אמונים עליה. אבל מה נעשה כשחופש הדיבור הופך לעיתים ל'הונאת דברים' מפורשת ולניבול פה? מה עם זכותו של הנרדף? מה עם חירותו של מטקבק לכתוב בלי להסתכן בפגיעות אישיות? האם נשאיר בבית המדרש רק את בעלי 'הלב החזק'? אני חושבת שצריך לאפשר גם לאנשים רגישים ופגיעים לעסוק בתורה באופן חופשי. מלחמתה של תורה – תמיד ובשמחה. מלחמות אישיות – עד גבול הגסות וההבהלהhttp://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3772056,00.html
_________________
עכו_נט לכל אחד וכל אחד בעכו_נט,
שלכם, אלברט לוי , עורך עכונט Akkonet
AkkONEt- מקור ראשון לחדשות עכו
akkonet@gmail.com
קבוצת עכונט בפייסבוק : http://www.facebook.com/akkonet
|
|
מי
אנחנו
כתבו
לנו
הודעות
ניחומים
הלוח
דע-עירך
מ.ט.י.
לוח
שנה 
חיפוש
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש בפורום 
